רמי רחמיאל הוא חוקר עצמאי בנושא גאו-פוליטיקה. תוך מחקר מזווית ראליסטית של ישראל, המזרח התיכון, והעולם בכללתו וניסיון להבין לאן העולם הולך ואיך ישראל יכולה להתמודד בתוך ההתפתחויות העולמיות. רמי כתב שני ספרים "גאופוליטיקה" ו-"המזרח התיכון ב2025"(תחזית למזרח התיכון בעשור הבא)בעל ערוץ יוטיוב מצליח בשם "לאומנות" ובלוג בנושא הגאו-פוליטיקה.
שליטה בנהרות היא נקודת המפתח הגאו-פוליטית. אחרי הכול ה"גאו" בגאו-פוליטיקה מתייחס לגאוגרפיה ונהר הוא חלק מהותי מכך. נהר מספק מסחר זול יותר(לעיתים פי כמה עשרות בהתאם למוצר), הוא מספק הגנה טבעית מפני פולשים, הוא מספק הכנסות מתיירות או דיג, הוא מספק תחושת זהות לאומית. אבל הכי חשוב נהר מספק מים- סם החיים. אותו סם נמצא תחת סיכון התייבשות.
מראה אדמה סדוקה מהתייבשות | תמונה: world economic forum
זה כבר לא סוד שמצרים, למרות נהר הנילוס, נמצאת בסכנת התייבשות. היא שהייתה בעבר סמל לנווה עצום של מים במדבר. זה גם לא סוד שנהרות הפרת והחידקל בעיראק תחת התייבשות וכי למחסור חריף במים ובצורת בלבנט היה תפקיד מכריע בהגירת מאות אלפי חקלאים לערים בסוריה בשנים טרם המלחמה שם וזו אחת הסיבות לפרוץ מלחמת האזרחים הסורית. הבעיה הזאת היא לא נקודתית אלא כלל מזרח תיכונית והולכת ונהיית עולמית. על פי נאס"א מאז 1998 המזה"ת חווה את הבצורת הקשה ביותר שלו ב900 השנים האחרונות. החלק של הלבנט הוא הבעייתי כלומר ישראל, ירדן, לבנון, וסוריה. אבל לא רק הן. הבצורת פוגעת בחצי האי ערב, בהמשך המדבור בעיראק, בצפון אפריקה, אל תוך אפריקה עצמה וגם בטורקיה, קפריסין ויוון. פחות גשמים אלו פחות מים ויותר התייבשות גורמת לאדמה להיות מלוחה וקלה יותר כלומר נוחה להתפרקות מה שפוגע בחקלאות.
על פי נתונים של הבנק העולמי כמות המ"ק מים מתחדשים לנפש במדינות בכל רחבי העולם יורדת. כשפחות מ500 היא כבר מחסור במים.
הטבלאות למעלה מדגימות את המצב הזה. כשמדינות כמו פקיסטאן, אלג'יריה, ומצרים כבר נמצאות במחסור הזה ומדינות ענק כמו ניגריה, הודו, ובנגלדש מתקרבות אליו. לצד זאת חשוב להבחין בצמיחת האוכלוסייה שכן היא גורם מהותי למחסור במים. יותר בני אדם זה יותר ביקוש למים ומים בניגוד למוצרים רבים אי אפשר פשוט לייצר(התפלה דורשת רמה טכנולוגית גבוה באוכלוסייה). עד 2050 מדינות כמו הודו ואתיופיה או בנגלדש עומדות למצוא את עצמן עם אוכלוסיות גדולות בהרבה שדורשות כמות עצומה יותר של מים.
כבר היום במדינות רבות יש מחסור כלכלי במים. כלומר יש כמות מספקת של מים, אפילו אלפי מ"ק לנפש כמו במקרה של קונגו, אבל בשל העדר תשתיות ודרכים ראויות בכפרים ויישובים רחוקים יותר אין מים ותושביהם נדרשים לגמוע מרחקים גדולים כדי לקבל לעצמם מים או שבמקומות כאלו כנופיות ומיליציות קטנות משתלטות על מים ומוכרות אותם ביוקר. המקרה הזה של הכנופיות ידוע בהודו למשל כשעל הגנגס כבר יש פיצוץ אוכלוסין זיהום ניכר במים ומחסור בו. ישנם תורים ארוכים לקבלת מים ואלו עלולים להיות מוחרפים יותר. לפי פרסום של ממשלת הודו עצמה עד 2030 40% מהאוכלוסייה שלה עלולים למצוא את עצמם ללא גישה למים. אחת הבעיות של הודו היא לא רק המדבור אלא הניהול. כשכל מחוז ומדינה בתוך הודו מנסים להגביל את העברת המים למדינה והמחוז השכנים.
התייבשות נהר בהודו | תמונה: hindustantimes
אפשר להוסיף פה גם מדינות כמו סודאן שחווה בשנה האחרונה שורה של זעזועים פוליטיים וחברתיים וגם בה יש מחסור במים. או את איראן. או את סין שיש לה בעיה נרחבת של זיהום מים(למרות שהיא מצליחה להתמודד מול הבעיה הזאת). או את מדינות המפרץ שלהן למעשה אין כמעט מים בכלל. אולם המקרה של מדינות המפרץ הוא שונה שכן אלו הצליחו, כמו ישראל(שלה יש פי 3 מים פחות מאשר בסוריה!), לפתור את בעיית המים שלהן בזכות התפלה. אולם התפלה היא לא משהו שכל מדינה יכול ליישם לעצמה. היא יקרה, דורשת רמה טכנולוגית גבוה באוכלוסייה, דורשת כמויות עצומות של חשמל, דורשת גישה לים, האוכלוסייה חייבת להיות קרובה ברובה לחוף, דורשת מישוריות וכמה שפחות אזורים הרריים באזור ההתפלה. כלומר מדינות כמו איראן או פקיסטאן לא יכולות ליישם אותה. אלו גם מדינות מאוד ריכוזיות שבהן יש סובסידיות בתחום החקלאות כולל בחלוקת מים מה שגורם לשימוש יתר במים ולכן לעוד יותר מחסור או גידולים כמו כותנה וחיטה במצרים דורשים מים רבים אבל לא פותרים את הבעיות הכלכליות והתזונתיות של אותן מדינות.
בהקשר הזה צריך להזכיר את ההתחממות הגלובלית. זו עובדה כי התחממות זאת קורית. למרות הדיון הפוליטי הלוהט סביבה היא עובדה קיימת. בצורת בעולם, מדבור, וירידת פריון קרקע במקומות רבים אכן קיימת זאת ללא קשר לצמיחה מהירה של האוכלוסייה שדורשת עוד ועוד מים. הדיון הפוליטי העולמי סביבה לא משנה את העובדה שמדינות מסוימות חייבות לדאוג לעצמן מפני גלי פליטים.
כבר היום בחבל אסם בהודו(זו שנראית כמו מובלעת במזרחה) חווה גל עולה של לאומנות הינדית. הלאומנות הזאת באה בגלל ההגירה הבנגלית הגוברת מדרומה לחבל. כאמור אוכלוסיית בנגלדש תצמח בעוד 40 מיליון בני אדם עד 2050 ולצד מחסור במים ומיעוט קרקע לאוכלוסייה(עם אפשרות לעלייה במפלס מים הים במקום) זו בחלקה תרצה להגר צפונה. הצעד של הודו לסיפוח חלק מחבל קשמיר לאחרונה הוא לא רק גאו-פוליטי אלא גם נועד לחתור להשיג כמה שיותר שליטה במקורות במים במקום. היא תוכל לבנות סכרים שיטו את מים קשמיר אליה במקום לפקיסטאן באותו האופן שאתיופיה עושה היום עם סכר הרנסנס או שברה"מ הטתה את מקורות מים האוראל לצרכים כלכליים וזה לא סוד שצעד זה גרם למשבר אקולוגי באזורי קזחסטאן וטורקמניסטן ועלול להתפשט באזור בצורה חריפה יותר.
מה התוצאה של כזאת בצורת עולמית? יש לה שתי תוצאות מצד אחד רעב וצמא המוניים ומצד שני הגירה המונית. על פניו זה נראה בלתי נתפס שבעולם המתקדם של היום מאות אלפים ומיליונים ימותו כתוצאה מרעב וצמא כי הרי המערב יתגייס לעזרה. ובחן לא בדיוק. ב2011 פרצה בצורת קשה במזרח אפריקה שגרמה לגל של כמעט 10 מיליון עקורים ופליטים יחד עם 50 עד 260 אלף הרוגים עד 2012. הדבר היה ידוע בקהילה הבין לאומית (אפשר לשים לב כי הקישור הוא לכתבה מאותו הזמן של עיתון נפוץ וידוע בשם new York times), אבל זה לא מנע את האסון. או תימן של היום שבה בין אפריל 2015 לאוקטובר 2018 מתו 84,700 ילדים מתת תזונה. הרעב בתימן ממשיך ולפי ממשלת תימן(זו שיושבת בעדן) כ14 מיליון בני אדם נמצאים לקראת תת תזונה. אפשר לטעון כי אותה ממשלה מגזימה ורק רוצה סיוע בין לאומי נגד המצור הסעודי וההפצצות של סעודיה ואיחוד האמירויות נגד תימן שגרמו בין היתר להתפשטות הרעב הזה, אך עדיין למרות הגזמה כזאת היא מצביעה על מצב או מגמה קיימים. יחד עם זאת תימן חווה מגפת כולרה שבה נהרגו כבר כ2,500 בני אדם מאז 2016 ו1.2 מיליון בני אדם או חלו במחלה הזאת או חולים בה. מעבר למצור הסעודי והפצצות בה תימן סוברת מבצורת כמו חצי האי ערב, יש לה מיעוט מים, זיהומי מים(כולרה באה בגלל זיהום ומיעוט מים), והידלדלות השטחים החקלאיים. בשילוב האוכלוסייה הצומחת שלה המצב הזה עלול להחריף.
ב2018 הבנק העולמי פרסם תוצאות מחקר על הבעיות האקולוגיות העולמיות. תוצאות המחקר פשוט מדהימות. עד 2050 143 מיליון בני אדם ב3 אזורים עיקריים בעולם יהיו חייבים להיות עקורים או פליטים כתוצאה מהתפתחויות אקולוגיות(מחסור במים, בצורת, מדבור, ירידת פריון הקרקע, ועליית פני הים). 86 מיליון מהם יהיו מאפריקה שמדרום לסהרה בעיקר באזורים כמו אתיופיה וקניה(מה שעוד יותר יחייב את אתיופיה לסגור את סכר הרנסנס) ובמערב אפריקה, בעיקר ניגריה ומדינות כמו מאלי. 17 מיליון בחלקים מאמריקה הלטינית ו40 מיליון בדרום אסיה כלומר הודו, בנגלדש, פקיסטאן ואפגניסטאן. המחקר לא מציין כמה מהם יהיו פליטים או עקורים(כלומר כמה ינדדו בתוך המדינה או מחוצה לה) והאם הם יפנו לאירופה או ינסו לשפר את המצב בביתם. אבל גם אם נניח שרק עשירית מהם, כלומר כ14.3 מיליון בני אדם, ינסו להגר מדובר במשבר הגירה אדיר ממדים בעל השלכות פוליטיות גדולות.
בשנים האחרונות אירופה חוותה שינוי פוליטי ועלייה בגל לאומנות. יציאת בריטניה מהאיחוד האירופי, בריתות חזקות במזרח אירופה נגד רוסיה, כמעט ניצחון של החזית הלאומית בצרפת ב2017, אופוזיציה גוברת לגרמניה וכו' אלו לא קשורים להגירה בפני עצמם אך ההגירה חיזקה מגמות כאלו. החשש מהשתלטות מוסלמית היה נושא חם בעשור הזה אך מה היו המספרים? לפי מכון המחקר pew היגרו בין 2010 ל2016 3.7 מיליון מוסלמים אלו היו שנות השיא והם גרמו לפניקה מאוד גדולה. בנוסף לכך במאי 2017 העיתון הגרמני bild פרסם דו"ח ממשלתי שדלף(אולי בכוונה?) כי 6 מיליון מהגרים נמצאים בחופי הים התיכון ומחכים להגיע למדינה. מיליון היו בלוב, מיליון במצרים, 720,000 בירדן, 160,000 בתוניסיה, 50,000 במרוקו, 430,000 באלג'יריה ו3 מיליון בטורקיה. כשישנה אפשרות כי מיליון נוספים ממערב אפריקה כבר נמצאים במגמת הגירה. אלו באים בגלל בעיות פוליטיות ואקולוגיות אצלם בבית עם שילוב של רשתות חברתיות וחשיפה לאורח החיים המערבי.
מדינות אירופה לא חסכו צעדים כדי לעצור את ההגירה הזאת. בין אם בתשלום לארדואן, תמיכה בח'ליפה ח'פתר, התעלמות מסחר עבדים בלוב, תמיכה בדיקטטורה של סיסי במצרים, תמיכה בממשלת ניז'ר שתדכא את ההגירה גם במחיר של מות אלפים בצמא במדבר שלה ועוד. היא אף שולחת כוחות גדולים ללחימה בטרור(אלו גם חשובים לרווחים כלכליים כתוצאה מהפקה אנרגטית) ועל הדרך עוצרים את ההגירה. הדבר הזה הולך ונהייה גלוי יותר.
ממשלת גרמניה כבר לא מסתירה את העובדה הזאת. במאלי היא מחזיקה 875 חיילים כחלק מפעילות האו"ם כדי להילחם בטרור ובאופן גלוי כדי לעצור את ההגירה. הדברים של שרת ההגנה הגרמנית מאוד ברורים בהקשר הזה:
" אפריקה היא השכנה שלנו, ואנחנו מחוברים אליה דרך הים התיכון. מאלי היא במרחק שתי מדינות מגרמניה ומאלי היא אחת מנקודות המפתח בין אם לפשע מאורגן, להברחות סמים, נשק, ובני אדם. ומאלי כמעט נתפסה על ידי אל קאעידה. אם מאלי הייתה נופלת אני אפילו לא רוצה לחשוב מה זה היה אומר עבור אירופה וגרמניה. זה למה חשוב להשתתף במשימות השלום של האו"ם כדי לסייע לייצב את המדינה הזאת זו עבודה תובענית וארוכה אך אנחנו מתקדמים בכיוון הנכון".
זו לא רק היא ויש עוד דוגמאות כאלו מאירופה מבלי בכלל להזכיר את מבצעי סרוואל וברקנה של צרפת באפריקה. מה אירופה תעשה כשעשרות מיליונים יצעדו אליה צפונה? מצד אחד היא יכולה להשקיע הון עתק באותן מדינות שתתפתחנה מצד שני קשה להאמין שבאמת תעשה את זה. היא יכולה לשמור על יציבות דיקטטורות בצפון אפריקה, היא יכולה להחזיק מיליציות באזור שתבלומנה את ההגירה צפונה והיא יכולה גם לשלוח כוחות צבאיים(משהו שהיא כבר עושה בגלוי).
בכל אופן בעיית המים היא בעיה עולמית שהולכת ומתרחבת היא שלובה בהתחממות מדבור עם צמיחת אוכלוסייה התוצאה שלה היא שורה של מלחמות סביב מים, הגירות המוניות, ושינויים פוליטיים.
"משבר האקלים העולמי יגרום לכך שבשנים הבאות עוד ועוד מדינות תמצאנה את עצמן מתחרות על מקורות מים מוגבלים יותר, מצרים ואתיופיה הן רק שתיים מהן".