כידוע מלאכה אסורה במועד, אך בתקופתנו אנשים רבים נוהגים לעסוק בתחביבים למיניהם בשעות הפנאי על מנת להפיג מתח נפשי ולהירגע. בין שלל עיסוקים אלו הרבה מלאכות יצירה כמו: ציור, פיסול, תפירה, סריגה, נגרות וכדו'. ישנם גם כאלה המטפחים גינה ושתילים ועוד.
הרב כהן דן אם פעולות אלו מותרות בחול המועד. שהרי בסופו של דבר חול המועד הינו זמן שבו ישנה הפוגה מן העבודה המסיבית בחלק מתחומי העבודה, ובמיוחד לאלו המבקשים להימנע מעבודה בחול המועד. או אז עולה השאלה אם יוכלו לעסוק בעניינים אלו כדי להתרענן, לנפוש ולהירגע אע"פ שחלקם הינם מלאכות של ממש שייתכן שיש לאוסרן בחול המועד.
במאמר מובאת מחלוקת תנאים בשאלת מקור איסור מלאכה בחול המועד ופסק הרמב"ם שאיסור מלאכה בחול המועד הוא מדרבנן ומסקנתו היא כי פעילויות של יצירה ואמנות כציור, פיסול וכו.. שעיקר עניינן ההנאה שבדבר וההרפיה לא נאסרו בחוה"מ וניתן לעשותן בלא שינוי ואף אם יש בדבר טרחה יתרה.
עוד פסק הרב כהן כי אין מניעה להשתמש במוצר הסופי אפילו אם הוא עומד לשיווק ומכירה ובלבד שאין זו המטרה שלשמה הדבר נעשה. כך גם לגבי הפעלות וסדנאות הנעשות באתרי בילוי כמו עבודות קרקע, תפירה, סריגה וכדו' שהן מלאכות שהוזכרו במפורש כמלאכות האסורות בחול המועד אולם בזמן הזה נעשות גם הן לצורך הרפיה נפשית ורגיעה מותרות בתנאי שייעשו בשינוי מסוים וללא טרחה מרובה באופן שיהיה ניכר שזו מטרת עשייתן ולא עצם התוצר בהכרח.
למאמר המלא:
תחומין לט (תשע"ט) הרב משה כהן – מלאכת אמנות והרפיה נפשית בחול המועד
ראשי פרקים א. תוקף איסור מלאכה בחול המועד ב. גדר מלאכה האסורה בחול המועד ג. איור וציור בחול המועד ד. סיכום
בתקופתנו אנשים רבים נוהגים לעסוק בתחביבים למיניהם בשעות הפנאי על מנת להפיג מתח נפשי ולהירגע. בין שלל עיסוקים אלו נמצא תחום הספורט, וגם הרבה מלאכות יצירה כמו: ציור, פיסול, תפירה, סריגה, נגרות וכדו'. ישנם גם כאלה המטפחים גינה ושתילים ועוד.
שאלה החוזרת על עצמה אצל רבים בעקבות כך היא אם פעולות אלו מותרות בחול המועד. בסופו של דבר חול המועד הינו זמן שבו ישנה הפוגה מן העבודה המסיבית בחלק מתחומי העבודה, ובמיוחד לאלו המבקשים להימנע מעבודה בחול המועד. או אז עולה השאלה אם יוכלו לעסוק בעניינים אלו כדי להתרענן, לנפוש ולהירגע אע"פ שחלקם הינם מלאכות של ממש שייתכן שיש לאוסרן בחול המועד.
דומה שעל מנת לענות על כך יש להגדיר תחילה את אופייה של מלאכת חול המועד שנאסרה, ואז לשוב אל המלאכות שהוזכרו לעיל ולבדוק אם הן דומות לגדרי מלאכת חול המועד או שמא הדמיון הינו חיצוני גרידא ויש מקום לחלק בין הדברים ולהקל.
תוקף איסור מלאכה בחול המועד הגמרא בחגיגה יח,א מביאה מחלוקת תנאים בשאלת מקור איסור מלאכה בחול המועד. נחלקו הראשונים לאור לימודים אלו אם מלאכות בחול המועד אסורות מדאורייתא. הרמב"ם (הל' יום-טוב ז,א) סובר שאיסור מלאכה בחול המועד מ"דברי סופרים", משמע שהוא איסור דרבנן, וכך אומרים בפירוש התוס' (חגיגה יח,א ד"ה חולו( והרא"ש )מו"ק סי' א). לעומתם החינוך (מצוה שכג) סובר שהמלאכות אסורות מהתורה. הרמב"ן ('פסקי דיני חולו של מועד' ד"ה עוד אני צריך להתיר קשר) סובר שמלאכות שאינן לצורך המועד ואינן דבר האבד אסורות מהתורה, מלאכות לצורך המועד ומלאכות לצורך דבר האבד מותרות מהתורה, וחכמים אסרו מלאכות אומן לצורך המועד, ומלאכת דבר האבד כשיש בה טרחה רבה. תלמידי הרמב"ן מאמצים את שיטתו (ריטב"א מו"ק ב,א ד"ה ואיכא פלוגתא ביני רבוותא; נימוקי-יוסף א,א באלפס ד"ה גמ').
הגמרא שם הוסיפה ברייתא: השביעי עצור בכל מלאכה, ואין ששה ימים עצורין בכל מלאכה. הא לא מסרן הכתוב אלא לחכמים, לומר לך איזה יום אסור ואיזה יום מותר, איזו מלאכה אסורה ואיזו מלאכה מותרת. ניתן להבין בשתי דרכים מה מסרה התורה לחכמים: א. התורה קבעה הלכה כללית שמלאכה אסורה בחול המועד, והאיסור הייחודי לכל מלאכה ומלאכה מדרבנן. המתנהג בחול המועד כיום חול עובר על איסור תורה, אבל אדם שחול המועד אינו יום חול בשבילו ואינו הולך לעבודתו מפני קדושת המועד, אבל בימים אלו הוא עושה שיפוצים בביתו עובר על איסור דרבנן בלבד. ב. התורה נתנה סמכות לחכמים לקבוע על כל מלאכה ומלאכה אם היא אסורה או מותרת.
כשחכמים אוסרים מלאכה מסוימת היא אסורה מהתורה כאילו התורה ציוותה עליה בפירוש. הרמב"ן סובר בפירוש כדרך השנייה. מהבית-יוסף משמע שאיסור מלאכה בחול המועד מהתורה, ומפסקיו בשו"ע משמע שאיסור מלאכה מדרבנן (כך מדייק רבי עקיבא איגר בסי' תקל). אולי ניתן לפרש את שיטת ר' יוסף קארו על פי הדרך הראשונה וזה הפשר לסתירה כביכול בדבריו. הבה"ל (סי' תקל) מאריך להוכיח מראשונים רבים כי האיסור מדאורייתא, אולם דייק מדברי השו"ע שסבר שזה דרבנן.
כמובן, למסקנה זו ישנה השלכה על פסיקה במקום ספק איסור מלאכה בחול המועד, ובמיוחד אם היא נכללת בכלל האיסור כמבואר לקמן. ב. גדר מלאכה האסורה בחול המועד כאמור, המקור לאיסור מלאכת חול המועד הוא דרשות התנאים מן הפסוקים כפי שמופיע בחגיגה יח,א. ארבע דרשות שונות ישנן שם. רבי יאשיה לומד מ"את חג המצות תשמור שבעת ימים" (שמות כג,טו), שכל שבעת ימי החג דרושים שמירה, ולדעתו שמירת החג באה לידי ביטוי באיסור מלאכה. רבי עקיבא מבאר שהפסוק "אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אתם במועדם" (ויקרא כג,ד) מתייחס גם לחול המועד, ומועדי ה' הנקראים "מקראי קדש" אסורים בעשיית מלאכה. לעומתם, רבי יונתן לומד קל וחומר מיום טוב עצמו: "מה ראשון ושביעי שאין קדושה לפניהן ולאחריהן אסור בעשיית מלאכה חולו של מועד שיש קדושה לפניהן ולאחריהן", ויש בהם קרבן מוסף ונקראים "מקרא קדש", כל שכן שאסורים בעשיית מלאכה. רבי יוסי הגלילי דורש את הסמיכות "כל מלאכת עבודה לא תעשו" ל"והקרבתם אשה לה' שבעת ימים" (ויקרא כג,ז-ח), שאיסור מלאכת עבודה מתייחס גם לחול המועד.
יש הבדל מהותי בין דרשותיהם של רבי יאשיה ושל רבי עקיבא לשאר הדרשות. לפי דרשותיהם, איסור מלאכה בחול המועד אינו קשור לאיסור מלאכה ביום טוב. המושג "מלאכה" נאמר לגבי שבת ויום טוב בלבד, ולא נאמר לגבי חול המועד. חובת שמירת המועד וקריאת המועד כ"מקרא קדש" אוסרות לעשות בו מלאכה. לפי שאר הדרשות המושג "מלאכה" הנאמר ביום טוב מתייחס גם לחול המועד ברמה זו או אחרת. הבחנה זו משמעותית מאוד לגבי טיב המלאכות האסורות בחול המועד. אם איסור מלאכה בחול המועד נלמד מאיסור מלאכה ביום טוב, הרי שהוא כולל את שלושים ותשע המלאכות הנלמדות מהמשכן. בשבת התורה אסרה "כל מלאכה", ואילו ביום טוב אסרה התורה "כל מלאכת עבודה" ומלאכות אכילה מותרות ביום טוב. בחול המועד הרחיבה מלאכת אמנות והרפיה נפשית בחול המועד התורה את ההיתר, והתירה את מלאכות המשכן כשעושה אותן לצורך המועד, או מפני דבר האבד וכדו'. אם איסור מלאכה בחול המועד אינו נלמד מאיסור מלאכה ביום טוב, אלא נלמד מ"תשמור" או מ"מקראי קדש" אין בהכרח קשר בין הגדרת "מלאכה" בחול המועד לבין הגדרת "מלאכה" בשבת וביום טוב, וניתן לומר שהמושג "מלאכה" בחול המועד כולל רק מלאכות שטרחתן מרובה. לאור זאת, נחלקו הראשונים מהו הקריטריון המגדיר את המלאכות האסורות בחוה"מ ואת הטעם בכך. הרמב"ן ב'פסקי חול המועד' (ד"ה עוד אני צריך להתיר) כתב: מן התורה מלאכת אוכל נפש לצורך היום מותרת ביום טוב, וכן מכשירין, ובחולו של מועד הותר יותר כל מלאכה שהוא לצורך. משמע מדבריו שהמושג "מלאכה" זהה בחול המועד וביום טוב. אולם, בחידושיו למסכת עבודה זרה )כב,א ד"ה הא דאקשינן( כתב הרמב"ן במפורש: הא מן התורה אינו אסור אלא במלאכת עבודת קרקע וכיוצא בה שטרחתן מרובה. משמע שרק מלאכה שיש בה טרחה נאסרה מהתורה בחול המועד. נוסף לכך, כתב היראים (סי' דש): "מדתלי תלמודא איסור חול המועד בטירחא, למדנו דלא מיתסרי אלא מלאכת טורח". דבריו מתייחסים לגמרא במו"ק ב,ב המפורשת: "משקין בית השלחין במועד ובשביעית. בשלמא מועד משום טירחא הוא, ובמקום פסידא שרו רבנן". כך גם ביאר רש"י שם: "דלא אסיר בשום מלאכה, אלא משום טירחא". כך גם יש לבאר את יסוד ההיתרים הקיימים בחול המועד (הובאו בצורה מרוכזת במ"ב סי' תקל ס"ק א): א. אוכל נפש. ב. דבר האבד. ג. שאר צורכי המועד, אם עושה מעשה הדיוט. ד. צורכי רבים. ה. פועל שאין לו מה לאכול.
הריטב"א (מועד קטן יג,א) מבאר שיסוד ההיתרים נובע מהגדרת איסור מלאכת חול המועד כטרחה: ונראה שכך יישוב לשון הגמ' כי היאך ס"ד לתלות ענין י"ד בענין המועד שהרי אין טעם איסורן שוה כי טעם איסור מלאכות במועד הוא משום טרחא ושלא למעט בשמחת הרגל ולפיכך התירו חכמים כל שהוא צורך המועד וכל שהוא דבר האבד כדי שלא יהא דואג על אבדתו ונמנע משמחת יום טוב, וכן התירו שכר פעולה שאין לו מה יאכל. גם להלכה הובאה הגדרה זאת ביחס למספר דינים. א. נטילת גבשושית בבית. השו"ע (או"ח תקמ,ב) פסק שמותר ליטול גבשושית שבבית, ובטעם ההיתר כתב בבית-יוסף: "דאע"ג דמלאכה גמורה היא ואינו דבר האבד שרי בחול המועד כיון שאינה מלאכה של טורח". וביתר פירוט כתב המ"ב (שם, סק"ז): "דאף על גב דמלאכה גמורה היא, ובשבת חייב על זה משום בונה, ואינו דבר האבד ולצורך המועד בעלמא אינו שרי כי אם בשינוי, אפילו הכי מתירינן אפילו כדרכו משום דנטילת גבשושית לית בה טורח". ב. כתיבת איגרות רשות. שיבולי-הלקט )סי' רכב( כתב להתיר "דכיון דאינו כותב צרכיו כלל אלאשאילתשלום גרידא ליכא טירחאבהך כתיבה ולאדמיא למלאכה כלל הלכך מותר". כך גם ביאר ערוך-השולחן )תקמה,יב( את היתר זה: "ולכן יותר נראה לומר דבכתיבה שאין בזה טורח וגם נעשה בצינעא לא הקפידו שיהא בזה צורך הרגל כבשארי מלאכות". 418 הרב משה כהן ג. הוצאה וטלטול. במאירי )מו"ק יח,א( מפורש שאיסורים אלו אינם קיימים בחול המועד, וכן פסק בשש"כ )ח"ב, פרק סח, סעיף כו(, ובטעם הדבר הביא בשם הרש"ז )מובא בשש"כ שם, הערה קו(: "מפני שאין בהם טורח". ד. איסור "ממצוא חפצך". בשו"ע )תקמג,ג( מפורש שאין בכך איסור )עיין מ"ב שם, סק"ז(. ובשש"כ )שם, הערה קב( בשם הרש"ז: "ודבר דבר אינו נוהג כלל במועד, דאיסורו בו הוא רק משום טרחה, ומותר שפיר לדבר במועד גם בענייני משא ומתן דאסירי במועד". ה. איסור הבערה. כך העלה במועדים-וזמנים מהדו"ק ב,פו, וכן בעמק-ברכה )הל' חוה"מ סק"א( ביאר "שהגדר מלאכה הוא מלאכת טורח… כל שאינו עושה דרך מלאכה כלל, כגון להדליק גפרור או להדליק מנר לנר, אפילו כשאינו צורך המועד, נראה דמותר… דאין זה טורח משום דאינו דרך מלאכה". וכן פסק השש"כ )סח,כו(, וביאר הרש"ז )מובא בשש"כ שם, הערה קו(: "מפני שאין בהם טורח" (מתייחס גם להוצאה). אמנם יש לעמוד על הגדרת הטרחה האוסרת: האם הדבר נבחן לפי עיקר הפעולה או לפי המקרה הספציפי של אותו אדם העומד לפניי.
העמק-ברכה (חול המועד א) תמה ביחס לתלישת עשבים: הגדר מלאכה האסור הוא מלאכת טורח. והא דתנן לקמן ד' י"ח, דאפילו להגיה אות אחת בספר תורה אסור בחוה"מ, וכן כתב הג"מ בפ"ח מהל' יו"ט בשם מהר"ם דאסור לתלוש עשבים עפר… ואיזה טרחה איכא בהגהת אות אחת או בתלישת עשבים אחדים? צ"ל דמ"מ הרי מלאכת כתיבה ותלישת עשבים היא מלאכת טורח, וע"כ אף שאינו עושה אלא מעט, אסור, דגם זה נכלל בגדר מלאכה. בדרך כלל פעולת התלישה היא פעולה שיש בה טורח, וגם אם במקרה הספציפי הזה תולשים רק מעט בעבור הקבורה, בכל זאת הדבר נאסר אם אופי הפעולה הוא של טורח, אף שכעת מדובר בשיעור קטן. ניסוח זה הינו פתח לנד"ד למלאכות שבעלמא שימשו לטרחה אולם בהקשר הספציפי הנידון הן פעולות שמטרתן אינן טרחה אלא עונג והרפיה. אין מדובר בטורח מועט בשל כמות קטנה אלא בשינוי באופי ומהות הפעולה בכללותה. ג. איור וציור בחול המועד בגמרא ובשו"ע אין התייחסות לצביעה או לציור אלא לכתיבה בלבד ולשאר מלאכות כתפירה, בניין ועבודות הקרקע. אפשר היה להסביר כי יש לחלק בין שני סוגי מלאכות. האחד, מלאכות שעיקר עניינן הוא השגת התוצאה שלהן, שכיוון שמושגת בטרחה רבה יש לאוסרה בחול המועד אא"כ מדובר בדבר האבד או בצורך אוכל נפש או בצורך המועד אם יעשה זאת בדרך של הדיוט או בשינוי. מלאכת אומן נאסרה וביאר הר"ן (מו"ק יא,א ד"ה אבל) כי הסיבה היא שהיא גורמת לטרחה מרובה. השני, פעולה שבעיקרה נועדה לשם ההנאה שבפעולה. אע"פ שמתקבלת תוצאה מעשית, יש לבחון מה עיקר דעת האדם בזה. אם רצונו בתוצאה אפילו שלא לצורך מסחרי יש להכפיף את ההיתר לתנאים דלעיל ולדרוש שינוי או מלאכת הדיוט. אולם אם רצונו רק בעצם העיסוק, הרי שניתן לומר כי אין זו פעולה האסורה בחול המועד ואין צורך בשינוי. כך אפשר יהיה לומר גם ביחס לשאר סוגי האמנויות כפיסול וכדו', ואולי אפילו אריגה וסריגה או עבודה בגינה המפורשות לאיסור, אלא שבהן צריך שיהיה ניכר שזו המטרה ולא אחרת. ייתכן שזה עומק דברי חז"ל שם: "ולא מסרן הכתוב אלא לחכמים לומר לך איזו מלאכה אסורה ואיזו מותרת". ניתן להביא לכך ראיה מן הסוגיה במועד קטן ח,ב. ישנה שם מח' תנאים בין ר"י לחכמים ביחס לאיפור נשים בחול המועד, אם ניתן גם לסוד את הפנים כדי להשיר את השיער או שזה ניוול בשלב ראשון ולכן אין ראוי שתעשה זאת. הנימוק של ר"י לאסור הוא מפני שזהו צער לאשה. משמע משם שאיסור המלאכה הוא משום שהדבר מצער. רב נחמן בר יצחק מיישב את דברי ר"י: "הנח להלכות מועד, דכולהו מצר עכשיו ושמח לאחר זמן נינהו". מפורש, אם כן, שזהו יסוד האיסור בהלכות חול המועד: מלאכות שיש בהן טרחה וצער, וכאשר הן מביאות שמחה לאחר זמן (אוכל נפש, דבר האבד, צורך המועד) מקילים בכך. אולם כאשר השמחה היא מעיקרא ללא צער פיזי וכ"ש נפשי, הרי שהדבר מותר מעיקרו, אע"פ שייתכן שפעולות ידרשו יגיעה רבה, אך הן נעשות מתוך עונג ולא מתוך אילוץ וטרחה נפשית. כך מדויק מלשון הראבי"ה (ח"ג סי' תתלה): "הילכך היכא דאיכא טורחא יתירא אסור, שלבו עצוב מפני הטורח". משמע שטרחה שאין בה עיצבון הלב לא נאסרה בהכרח. זאת ועוד, הרי איפור הותר בחול המועד. הנימוק לכך מופיע בריטב"א והביאו הבה"ל שם: "עושה אשה תכשיטיה במועד. פי' שזה צורך הגוף הוא וכעין אוכל נפש ולפיכך עושה כדרכה ובלא שינוי ובטרחא רבה". הריטב"א מבאר כי יש בכך היתר של אוכל נפש (ולא רק צורך המועד), וממילא אפשר לעשות בלא שינוי ובטרחה רבה.
נמצא שאם בשביל צורך גופני חיצוני התירו מלאכות דאורייתא בלא שינוי כלל וטרחה מרובה ואפילו עם צער מסוים, לא כ"ש שיתירו אותם בשביל צורך נפשי הגורם להרפיה לאדם ולא צער וטרחה. במקרה זה סבורני לא רק שיש מתיר חיצוני אלא שאין זה בכלל המלאכות שנאסרו. ד. סיכום פעילויות של יצירה ואמנות (ציור, פיסול), שעיקר עניינן ההנאה שבדבר וההרפיה, נראה שלא נאסרו בחוה"מ וניתן לעשותן בלא שינוי ואף אם יש בדבר טרחה יתרה. אין מניעה להשתמש במוצר הסופי אפילו אם הוא עומד לשיווק ומכירה ובלבד שאין זו המטרה שלשמה הדבר נעשה. כך גם לגבי הפעלות וסדנאות הנעשות באתרי בילוי. עבודות קרקע, תפירה סריגה וכדו' שהן מלאכות שהוזכרו במפורש כמלאכות האסורות בחול המועד אולם בזמן הזה נעשות גם הן לצורך הרפיה נפשית ורגיעה מותרות בתנאי שייעשו בשינוי מסוים וללא טרחה מרובה באופן שיהיה ניכר שזו מטרת עשייתן ולא עצם התוצר בהכרח.