רבות דובר על שטיפת המוח שאפשרה לעקירת התושבים מחבל עזה וצפון השומרון לעבור בלי בעיות.
על המרקע ראינו שוב ושוב את "פתרון לכל מתיישב" של מנהלת העקירה שעבדה באופן יוצא מן הכלל עד אותו יום בט' באב שבו כולם הועלו אל האוטובוסים אל הלא נודע.
אחד מאותם בודדים שזיהו את השבר הגדול הזה ונתנו כתף במהלך השנים שאחר העקירה היה הרב יוסף צבי רימון. הרב הקים את מרכז תעסוקטיף כדי לפעול בתחום הכי קריטי והוא השבת האנשים למעגל העבודה. זה לא היה קל, בהתחשב בעובדה שרבים מהתושבים היו חקלאים שהחממות שטיפחו במשך שנים, נותרו מאחור.
הרב רימון הבין שיצירת מעגל תעסוקה יסייע לאנשים גם במישור של התמודדות עם כאב העקירה.
ביקשנו לשמוע ממנו עוד על הליך השיקום מבפנים.
מה המצב כיום בקרב העקורים מבחינת תעסוקה?
"מבחינת תעסוקה הצלחנו בתעסוקטיף להחזיר 3,000 איש למעגל העבודה ולהקים 280 עסקים חדשים. הצלחנו להביא את גוש קטיף לממוצע הארצי של אבטלה. עם זאת, לצערנו אנשים מבוגרים יותר מעל גיל 60 נתקעו ולמרות שבנינו עבורם תכנית מצויינת לתעסוקה בשיתוף ממשלתי, זה לא צלח משום שהממשלה נפלה".
מהן ההשלכות האחרות עימהן התמודדת בתחום הנפשי/רפואי?
"בתחום הזה לצערנו רוב המשפחות עדיין בקשיים. כמה חודשים אחרי הגירוש הגשתי דו"ח למבקר המדינה דאז מיכה לינדנשטראוס על הנזקים הנפשיים והרפואיים של תושבי גוש קטיף וביניהם גם ילדים ונוער. עם השנים הרבה מזה התאזן אבל זה לא היה פשוט.
לגבי מחלות, קשה לדעת, אבל זה ברור שיש אנשים שמתו כתוצאה מהעקירה. רואים את זה מיד אחרי העקירה ובמהלך השנים שלאחר מכן. סטטיסטית לא נעשה מחקר בענין אבל בתחושה נראה שהאחוז של בעיות נפשיות בעיקר עם הנוער, גדולות מהממוצע הארצי. ראינו גם אנשים בריאים שפתאום חלו ונפטרו".
האם הקהילות הצליחו להשתקם ולהישאר יחד?
"אני חושב שזה דבר מדהים שאחרי העקירה היה בהם כעס גדול על המדינה והצבא ואילו כיום הם נמצאים במרכז קבלת ההחלטות כמעט בכל תחום במדינה. גם בצבא, גם בהנהגה ובשאר התחומים הם פשוט מובילים".
לקראת יום כ"ב שבט, מדוע חשוב לכם לשמר את הסיפור בתודעה של ילדי ישראל? האם זו לא תקופה עגומה שמוטב לשכח?
"חשוב מאוד להכיר את הסיפור של גוש קטיף. ראשית כל כדי שלא לחזור שוב על הטעות שבה מקבלים החלטות באופן חד צדדי לגבי חייהם של אנשים. ושנית, כדי להעריך את תושבי גוש קטיף על כל מה שהם עברו בעבר, ולתת להם את הכבוד הראוי גם בהווה ובעיקר כדי לא לחזור על המעשה הזה בעתיד".
האם הרב חושב שהחברה הישראלית היתה מספיק רגישה ושותפה לצער של המגורשים?
"רבים היו רגישים, אבל רבים אחרים לא רק שלא היו רגישים הם אפילו לא הבינו את גודל הכאב והמשבר. לדעתם היה זה רק מעבר דירה. חלקם אפילו לא ידעו שאנשי גוש קטיף באו ליישב את המקום בבקשת הממשלה שהיתה אז ממשלת שמאל. ואם לא די בזה, אחד מהדברים שכאבו לעקורים יותר מכל היה מטחי הטילים שנורו לאחר הפינוי אל המקומות שבהם שהו. כאילו כלום לא השתנה".
מה יש לרב לומר על ההתנהלות של המדינה אז והיום בנוגע לטיפול ושיקום המפונים?
"אני חושב שהמדינה ידעה לעשות את העקירה עצמה עם כל האמצעים והכח, עם השקעה של סכומי עתק, ואילו את השיקום עשתה בצורה חלשה ולא מכבדת בלי שום חשיבה מחוץ לקופסה. הרבה דברים אפשר היה לעשות אחרת. אני חרד לחשוב מה היה קורה אם לא היה את תעסוקטיף. בסופו של דבר קיבלנו הכרה וגם את אות הנשיא למתנדב והמדינה שילבה איתנו ידיים בשנים האחרונות אבל זה היה מעט מדי ומאוחר מדי".
בעקבות מודל הסיוע שנוסד בתעסוקטיף פתח הרב רימון מיזמים דומים נוספים וביניהם מיזם "אחותנו את" ללימודים אקדמיים בקהילה האתיופית וכן "תעסו-חיל" הפועל בקרב חיילים הבאים ממשפחות מעוטות יכולת ומסייע להם למצוא עבודה על מנת לסייע בפרנסה. מיזם נוסף הוא מכינת "ליאל" לנוער בסיכון ע"ש סרן ליאל גדעוני הי"ד.
הרב רימון מוסיף: "ברוך השם, מתוך השבר הזה הצלחנו לגדול ולסייע לשכבות רבות אחרות בחברה הישראלית. הצלחנו להפוך את מדינת ישראל ליותר טובה ושוויונית, שדואגת לאלו שקצת יותר קשה להם".