מבזקים

נתניהו להולנד: ישראל לא תשתתף בועידה בינלאומית שלא תתרום לשלום

נציבת בתי הסוהר חשה ברע - ונלקחה לבדיקות

מחר: פגישת פסגה בין ישראל, יוון וקפריסין

גם תושבי חו"ל יזכו להנחות בתחבורה

היציע המזרחי בטדי ייסגר ל-3 משחקים

ח"כ זנדברג: המטרה האמיתית של הקואליציה - להחיל את החוק ביו"ש

ח"כ חוטובלי: חוק ההסדרה - לא סותר את הדין הבינלאומי

רוכב אופנוע נפצע באורח בינוני בתאונה בראשון לציון

שידור חי: קובאן - הפועל ירושלים

תיעוד: מסתערבים עוצרים חוליית מחבלים

דף הבית > אקטואליה וחדשות > מדינה עם שיתוק

מדינה עם שיתוק

האליטות הישנות נאבקות בממשלה על הכח להכתיב מדיניות. זהו לא סתם תירוץ של הממשלה, אלא גם בעיה המעוגנת בשיטת היסוד של הדמוקרטיה הישראלית.

אחד הטיעונים שנשמעים בקביעות כנגד שרי הממשלה הוא שהם הססנים, פחדנים שמטילים אחריות על אחרים ומאשימים את כל העולם בטעויות ובחוסר המעש שלהם.
שלא תטעו, הטיעון הזה לא שגוי בעיקרו, כן? אבל צריך לפקוח עיניים ולשים לב גם לצד השני של המשוואה.

לצד הביקורת הנכונה והחשובה הזו, צריך לקחת בחשבון שמנהג זה של בריחה מאחריות של ממשלת ישראל מתבססת ביסודה על מספר בעיות משטריות אמתיות שקיימות פה. השיטה המשטרית במדינה בנויה באופן בו לממשלה יש כח רב להחליט החלטות, אבל מעט מאוד כח לבצע אותן בפועל.

יתכן וזהו מצב רצוי בחברה שמנסה לצמצם ככל האפשר מעורבות ממשלתית בחיי הפרט. אבל בישראל יש קונצנזוס רחב כמעט מקיר לקיר שסובר דווקא שהממשלה היא האחראית למציאת פתרונות בחיי הפרט. החל מהיצע דיור ומחירי הדירות, דרך מחירים של מוצרי חלב וסל הצריכה היומי, חתימת עסקאות על מכירת אוצרות טבע במאות מיליארדי דולרים ועד שמירה על הביטחון האישי של הפרט באזורים שונים בארץ, דוגמת ירושלים או דרום תל אביב. לצורך השלמת משימות כאלו הממשלה צריכה להיות מספיק חזקה כדי לקיים מדיניות.

לאחרונה נראה שכמה משרי הממשלה מנסים ליישם מדיניות שונה ממה שהיה נהוג בתקופות של קודמיהם, ומעלים את רף המתיחות בוויכוח הפוליטי לדרגות חדשות. מירי רגב שמה לעצמה כמטרה להפסיק לממן מכספי הציבור מופעי תרבות שנועדו לחזק נרטיבים אנטי-ישראליים ואנטי-ציוניים. נפתלי בנט שם לעצמו כמה מטרות כשר חינוך, ואחת מהן היתה לאזן קצת את לימודי האזרחות שלטעמו עברו שינויים במהלך שנות כהונת השרים הקודמים במשרד. לדבריו, תכניות הלימודים בכלל ובאזרחות בפרט "שכחו" שישראל היא גם מדינה יהודית, ולא רק דמוקרטיה ליברלית.

תיאטרון אל מידאן, חיפה
תיאטרון אל מידאן, חיפה

כל אחד מהמהלכים האלו, שהם כמובן בסך הכל שתי דוגמאות מתוך מקרים רבים, גרם למהומה פוליטית ולסערה תקשורתית שנמשכה מספר ימים ושבועות. במקרה של תיאטרון אל-מידאן בחיפה וההצגה על המחבל ואליד דאקה שעינה ורצח את החייל משה תמם, הסאגה נמשכה כמעט מיום כניסתה של רגב לתפקיד ועד היום.

אולם למרות הרעש הגדול סביב ניסיונותיהם של השרים, אם בוחנים את ההצלחות שלהם לחולל שינויים מערכתיים, ניתן לראות כי התוצאות רחוקות מלהיות מרשימות, ולא בכדי. כאשר תומכיהם מנסים להסביר מדוע הם נכשלים פעם אחר פעם בהטמעת שינויים במדיניות, עולה כלפיהם הטענה השחוקה שעל פניה נשמעת כאמת עובדתית ולפיה "הימין בשלטון כבר ארבעים שנה, תפסיקו להתבכיין ותתחילו לשלוט".

כמובן שאי אפשר לדבר על משילות בלי להזכיר את סאגת מתווה הגז. הארגונים החברתיים, חברי הכנסת מהאופוזיציה, תקשורת המיינסטרים, ובעלי עניין אידאולוגיים וכלכליים אחרים התאגדו כולם יחד כדי לסכל את המתווה שהציעה הממשלה. לתפיסתי האישית דרך אגב, טוב שעשו כך. באשר לשאלה האם המתווה טוב או לא טוב, אני לא מספיק בקיא כדי לדעת. אבל אני בהחלט מעודד התאגדויות דמוקרטיות במקרים כאלה וטוב לראות שיש עוד הרבה ישראלים שיוצאים לרחובות כשחשוב להם משהו ברמה הלאומית. כל זה נכון ויפה למגרש הפוליטי כמובן, אבל ברגע שהמאבקים האידאולוגיים גולשים לתוך המגרש המשפטי ולבג"צ, נוצר עיוות שבו האופוזיציה יכולה להעביר את הקרב מהמגרש הפוליטי, בו יש להם כוח מועט, למגרש המשפטי בו לכל הפחות הם מחזיקים בכוח זהה.

במשפט "הימין בשלטון ארבעים שנה" טמונה תפיסה פשטנית מאוד של המונח "שלטון" בכלל ושל שלטון במדינה דמוקרטית בפרט. גם אם לצורך הדיון הנוכחי אני אתעלם מהעובדה כי מאז המהפך של בגין ועד ממשלתה הרביעית של נתניהו היו בדרך כמה וכמה ממשלות שלא עונות להגדרה "ממשלת ימין" – עדיין צריך להבין שגם ממשלה ימנית מאוד, נחושה מאוד ומלאת ביטחון עצמי, לא תמיד יכולה לשנות את המדיניות.

בניגוד לתפיסה הרווחת בישראל, שלטון במדינה דמוקרטית הוא לא רק הממשלה. מי שטוען שהשלטון יכול לשנות כל דבר שהוא מעוניין בו על ידי החלטה וביצוע, מתאר למעשה מצב של מדינה רודנית בה הממשלה או השליט הם השלטון עצמו. ובכן, במדינה דמוקרטית הממשלה היא רק חלק אחד מהשלטון. אמנם חלק משמעותי, עיקרי וחזק, אבל רק חלק.

בישראל, כמו בכל דמוקרטיה שמכבדת את עצמה, הכוח השלטוני שמאפשר להחליט החלטות ולבצע אותן מחולק היטב במספר זרועות עצמאיות, בעלות כח וסמכות אחת כלפי השניה וכולן כלפי הממשלה. הרעיון הוא כמובן ביזור הכח, כך שלאף גוף לא יינתן הכח להשתלט על המדינה.
מערכת המשפט היא עצמאית. מערכות תקשורת הן עצמאיות. כמו גם מערכות אקדמיות  ומערכות תרבות למינהן. לאלו ניתן להוסיף בעידן החדש גם את ארגוני החברה האזרחית שכוחם והשפעתם נמצאים בעליה חדה לאור מגוון השיטות החדשות בהן משתמשים פעיליהן, על סמך למידה עקבית ומקצועית של חלוקת הכוחות במערכת השלטון. לא מזיקים כמובן גם האמצעים הכלכליים שעומדים לרשותם.
לכל אלו כח להשפיע על מדיניות הממשלה ועל יכולתה של הממשלה למשול. במידה והן מתאחדות, בכוחן אפילו למנוע יחד מהממשלה לעשות פעולה כלשהי, דבר שאנו יכולים לראות חדשות לבקרים במדינת ישראל.

"פשוט מחליפים". V15
"פשוט מחליפים". V15

יועץ משפטי שלא מאשר החלטות ממשלה; שופטי בג"צ שפוסלים חוקים או הסכמים; מנכ"לי משרד החוץ לשעבר שמנצלים את כוחם הדיפלומטי כדי להפעיל לחץ חיצוני על ישראל; עורך הלשוני של משרד החינוך שמתנגד לתכנית בנט ומדליף ממנה חלקים ערוכים לעיתונות כדי לבלום אותה באמצעות לחץ תקשורתי; יועצת משפטית שלא מוצאת את הפתרון המשפטי כדי לממש את דרישתה של מירי רגב לשלילת תקציב מתאטרון אל- מידאן ועוד.

כל אלו ורבות נוספות הן דוגמאות למקרים בהם רשויות וכוחות שלטוניים הגבילו, או למעשה בלמו את כוחה של הממשלה. המשותף לכולן הוא שרשויות אלו אינן נבחרות על ידי הציבור הרחב, אלא מאוישות כל אחת במנגנוניה ועל ידי אנשיה (מלבד מערכת המשפט שבה יש מידה מסוימת של כוח לנציגי הציבור, אבל גם לכוח הזה מצאה המערכת המשפטית בישראל דרכים עוקפות). רשויות אלו נתפסות על ידי הציבור הרחב, במידה מסוימת של צדק, כמערכות שמשמרות את ההגמוניה הפוליטית שהיתה בשנותיה הראשונות של המדינה, כלומר הגמוניית השמאל.

לא ניתן לומר בבירור אם אכן התקשורת או האקדמיה הן "שמאלניות", אולם בהחלט ניתן להעריך כך, לאור בדיקה לאורך זמן של עמדותיהן המובעות של המערכות וחבריהן. חשוב לציין שלא כל המערכות הללו זהות, חלקן נוטות יותר לכיוון פוליטי וחלקן מיוצגות טוב יותר מאחרות. כך למשל המערכת האקדמית חד גונית מבחינה פוליטית הרבה יותר מהמערכת המשפטית או התקשורתית, וההגמוניה בעולם התרבות מובהקת כשמאלנית הרבה יותר מאשר מערכות העיתונים (כאמור, ישנם גופי תקשורת לכאן ולכאן, וניתן לראות בתמונה הכוללת מצב של איזון סביר. גם זו מגמה של השנים האחרונות ואמצעי המדיה החדשים).
לרשויות הפוליטיות הנבחרות (הכנסת והממשלה) יש חיסרון אחד בולט מבחינת מימוש כוח והשפעה ביחס לכל השאר. הן שואבות את כוחן מהעובדה שחבריהן נשלחו באופן ישיר על ידי הציבור בבחירות. אך בכך טמון גם חסרונן, שכן בניגוד לשופטי בית המשפט או עורכי החדשות, הציבור יכול במחי יד לקחת את הכוח מהם ולהעבירו ליריביהם.

מצב זה גורם לכך שהפוליטיקאים תלויים במידה רבה באופן הסיקור שלהם בתקשורת, משום שהיא משפיעה על הדרך שבה הם נתפסים בציבור. לדוגמא, כאשר שרת התרבות או שר החינוך רוצים ליישם מדיניות, הם לוקחים בחשבון את התגובה של שאר מוקדי הכוח, משום שעליהם לשמור על מידת אהדה בציבור הכללי שתאפשר להם להמשיך ולהחזיק בכוחם. זהו חלק מהמשחק הפוליטי, או אם תרצו – חלק ממחיר הדמוקרטיה.

כך קורה ששינוי תוכני בלימודי האזרחות עובר מניפולציה מתוכננת היטב ונצבע על ידי הסיקור התקשורתי כרע, מסוכן ומאיים פוליטית על שר החינוך. כמובן שלצורך המניפולציה מגויסים נציגים מהפקידות הבכירה. במקרה לימודי האזרחות, גויס העורך הלשוני של משרד החינוך כאמור, שהוא גם אחיו של פרשן בכיר שכמובן הפליא מכותיו בשר בכל הפלטפורמות שלרשותו.

אפשר להתווכח על השאלה האם "משיכת החבל" שמתנהלת בין הרוב בכנסת לבין שאר מוקדי הכוח וההשפעה טוב או רע לאזרחים. אפשר להתווכח על השאלת האם בישראל יש יותר מידי הפרדה או פחות מידי הפרדה.
אבל דבר אחד ניתן לומר די בבירור כיוצא מכל האמור לעיל – כל עוד הממשלה מנסה לנווט ימינה ושאר מוקדי הכוח במקביל מושכים יחד שמאלה – המדינה משותקת.

אלון מליק

אלון מליק

אולי יעניין אותך גם

נחשפה כתובת הדוא"ל הפרטית שלו. הנשיא ברק אובמה

ממשל אובמה מתנגד לחוק ההסדרה

רגע לפני חילופי השלטון בארצות הברית, ממשל אובמה מותח ביקורת על חוק ההסדרה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.