כשאנחנו אוכלים אנחנו לרוב לא ממש חושבים על האוכל. הראש תקוע בטלפון הנייד או בשיחה עם האדם לידינו. אפילו את ההנאה הפשוטה מהאוכל קל לפספס כשלא עוצרים לרגע את מרוץ המחשבות. אבל גם כשאנחנו כבר מקדישים תשומת לב למה שבצלחת שלנו, לרוב אלה לא מחשבות רוחניות במיוחד.
רבי ישראל בעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות, הסביר שהמשיכה שלנו לאוכל מספרת לנו שיש באוכל משהו ששייך לנו. הוא אומר שחלקי חיים, חלקים מהנפש שלנו בעצמה, נמצאים במאכלים שלנו. אכילה ראויה במתינות יכולה לרומם את המאכל הגשמי ולהעניק לו ערך רוחני.
בסיום האוכל אנחנו מברכים לאלוקים. אחרי אכילת מאכלים שאינם עשויים מדגנים או מפירות שבעת המינים, אנחנו מברכים את הברכה הבאה: "ברוך אתה ה', אלוקינו מלך העולם, בורא נפשות רבות וחסרונן, על כל מה שבראת להחיות בהן נפש כל חי".
אנחנו מברכים את אלוקים שברא נפשות רבות, כלומר את בני האדם, וברא גם את הדברים שימלאו את מה שחסר להם ויספקו את הצרכים שלהם. ואנחנו מברכים את אלוקים על כל מה שברא להחיות בו את נפשות היצורים החיים.
כאמור, מדברי הבעל שם טוב אנחנו לומדים, שהאוכל שמחיה אותנו, גם הוא קצת "נפש חיה", הוא חלק מהנפש שלנו, וממילא צריך להתייחס לאכילה ברצינות הראויה.