13:16 23/06/2017
מבזקים

דיווח ערבי על ירי טיל מאוניית קרב רוסית לעבר מטרה בעומק שטח סוריה

בתוך חצי שעה: רוכב אופנוע הרוג ואחר פצוע קשה בשתי תאונות שונות

דף הבית > אקטואליה וחדשות > שלוש הפרות הקדושות של השמאל הישראלי

שלוש הפרות הקדושות של השמאל הישראלי

ערן גפשטיין מפריך את המיתוסים ששמאלנים ממשיכים לספר לעצמם כדי להמשיך להאמין בתהליך השלום

יש בשמאל הישראלי משיכה פנימית לעלות לרגל אל המוקעטה שברמאללה, אם על מנת להניח זרים על מקום קבורתו של ערפאת במוזוליאום המפואר שנבנה לכבודו, ואם על מנת לצלם ראיון "אמיץ וכנה" עם יו"ר הרשות הפלשתינית אבו מאזן ולהתחבט בשאלת המיליון האם אבו מאזן הוא פרטנר או לא.

בראיונות אישיים מסוג זה שקיימה אילנה דיין עם אבו מאזן נשאר על השפתיים טעם מתוק, או אם תרצו, טעם חמצמץ של תחושת החמצה. אבו מאזן מוליך אותנו במשעולי חלום השלום ואנו יוצאים משם חבולים מעודף של הלקאה עצמית – נדמה לרגע ששומה עלינו כולנו להתבייש, להתבייש יחד עם דיין על כך שהחייל בחברון ירה במחבל, להתבייש שאנחנו 'לא נותנים כלום', שנתניהו 'לא מוכן להיפגש', ואולי הגיע הזמן לצאת באיזו תהלוכה למען השלום.

דיין. נפלה בפח של אבו מאזן? (צילום: עובדה ,קשת)
דיין. נפלה בפח של אבו מאזן? (צילום: עובדה ,קשת)

בתוך הלב או התודעה פנימה הולכות ומתחזקות אצלנו כל מיני אמונות תפלות, אלו, שלושת הפרות הקדושות של השמאל, מיתוסים משיחיים שקוראים לשלום עכשיו. הגיע הזמן לשחוט אותן שחיטה כשרה, אחת לתמיד.

מיתוס מספר 1: אבו מאזן אינו תומך בטרור

תשאלו כל אחד מחבורת 'מומחי הביטחון', חביבי התקשורת, על אבו מאזן והם ישיבו מיד בנימה ספק רצינית ספק מלומדת – יש תיאום ביטחוני אדוק, אבו מאזן נאבק בטרור לצד ישראל, אבו מאזן הוא טוב לישראל.

לעומת קודמו בתפקיד ערפאת, שהאמין בכל לבבו ומאודו במאבק המזוין, אכן אבו מאזן מאמין בהפסקת "המיליטירזציה של האינתיפאדה", דהיינו בהסרה שלמה של הרכיב המזוין במאבק הפלשתיני. בראיון לרשת LBC אבו מאזן מסביר שהסיבה לחוסר האמונה שלו במאבק מזוין היא בשל העובדה ש-"אנו לא יכולים להתעמת עם ישראל באופן צבאי. ישראל יכולה לעמוד מול כל מדינות ערב".

במקום אחר אבו מאזן מדגיש שהאינתיפאדה לדידו היא חובה כחלק מההתנגדות (מוקאוומה) וכן מול הכיבוש ניתן לעמוד רק "באמצעות הפגנות, אבן ואמת". אבו מאזן חזה במו עיניו איך השוטרים הפלשתינים החמושים לאחר אוסלו כיוונו את הנשק נגד צה"ל במסגרת אינתיפאדת אל-אקצה של אוקטובר 2000 ואז באבחת פעולה צבאית אחת צה"ל כבש בחזרה את כל ערי הגדה בחומת מגן ב-2002.

המסקנה של אבו מאזן היא שהייתה זו טעות אסטרטגית. הוא היטיב לזהות את כובד המשקל שמפעילה ארה"ב על ישראל בכל פעם כדי לבצע עוד ועוד ויתורים לטובת הפלשתינים, והוא היטיב לזהות שהשימוש הפלשתיני בנשק לא רק שלא משיג את מטרתו אלא גורם להרס עצמי ומספק נשק של לגיטימיציה לצד הישראלי.

כך הגיע אבו מאזן לכדי מסקנה אסטרטגית שכדי לצבור נקודות במאבק הפלשתיני הוא צריך לזנוח את המאבק המזוין. אך בשעה שהאסטרטגיה השתנתה, תכלית המאבק לא השתנתה כלל אלא רק למראית העין.

באמנה הלאומית הפלשתינית משנת 1964 נכתב תחת סעיף 15: “שחרור פלשתין, מבחינה ערבית, הוא חובה לאומית, כדי להדוף מהמולדת הערבית הגדולה את הפלישה הציונית והאימפריאליסטית ולטהר את פלשתין מהקיום הציוני.”, ובסעיפים 19,20 ו-21 מודגש כי אש"ף מתנגד כליל לקיומה של מדינת ישראל, לתכנית החלוקה, להצהרת בלפור, ובכלל הציונות יסודה בגזענות, פאשיזם ואימפריאליזם. במהלך אוסלו ערפאת הצהיר שהסעיפים ששוללים את קיומה של מדינת ישראל בטלים, אולם עד היום אין בידי ישראל אך נוסח מתוקן ורשמי של האמנה.

לא זונחים את המאבק לרגע. פת"ח
לא זונחים את המאבק לרגע. פת"ח

מסעיפי האמנה אנו נמצאים למדים שבסיסו הרעיוני של אש"ף הוא התנגדות מוחלטת לכל קיום 'אימפריאלי' ו'ציוני' ב'אדמת הקודש' (הווקף) של 'פלשתין'. אך האם שאיפה זו השתנתה עם השנים?

האמת היא שפרט לדמיונם הפורה של חוגים מסוימים בשמאל, הפלשתינים אף פעם לא הבדילו באופן מהותי בין פלשתין של 67' לפלשתין של 48'. מבחינתם, פלשתין היא חטיבה אחת קדושה, ערביי-ישראל לתפיסתו של אבו מאזן אגב, הינם ודאי פשלתינים אך תפקדים במאבק הוא חשוב הרבה יותר ממאבק מזוין – הם צריכים להישאר נאמנים ל'התנגדות' ולשרת את האינטרסים הפלשתינית מתוך ישראל, וכך בדיוק הם עושים בנאמנות רבה, ראה ערך אחמד טיבי או חנין זועבי.

התקשורת הפלשתינית מקפידה לכנות את ירושלים 'ירושלים הכבושה', ולקרוא לצפת – 'צפת הכבושה', ולהקפיד ולהשתמש בשמות הערביים שעל שרידיהם הוקמו ישובים יהודיים. אפילו על גבי הלוגו הרשמי החדש שעוצב לפת"ח לרגל יום השנה ה-48 מתנוססת מפה של 'פלשתין השלמה' בצורת כאפיה. אפילו אבו מאזן עצמו השיב בראיון (שסותר אגב דברים שנאמרו בראיון לתקשורת בישראל) שהוא "מקווה שאוכל להגשים את חלומי לשוב לצפת”.

אלו הן רק מספר ראיות מצומצם מאוד להדגים את הנחת היסוד הטבעית – אין שום סיבה טובה לאמין שאש"פ זנח את שאיפתו לחסל את מדינת ישראל. לכל היותר, חבש מסכת ידיד מאולתרת כשניצב מול המצלמות ובמשך השנים למד כיצד לתמרן את השחקנים בזירה הפוליטית כדי לצבור נקודות והכרה במסגרת ה'התנגדות'.

כעת, במקום לדבר על התנגדות מזוינת של מליציות חמושות לחיסול מדינת ישראל, מדבר על כינון מדינה פלשתינית נקייה מיהודים לצד מדינה יהודית המוצפת בכמה מיליון פליטים פלשתינים, כלומר מיעוט בתוך רוב פלשתיני. במילים אחרות – פלשתין אחת גדולה הכוללת את הגדה המזרחית (ירדן) עם מיעוט יהודי בתוכה שיזכה בחסד זכויות הד'ימים במקרה הטוב ובמקרה הפחות טוב – יושלך הימה.

כך למשל, בראיון האחרון ב"עובדה" הצופה קיבל רושם נפלא שחבורת המודיעין המסכל של אבו מאזן מחטטת רגליה בבתי הספר בחיפוש אחר סכינים להלן –

אבו מאזן: שאני אדע שיש לו סכין ואשתוק על זה?! את יודעת, אנחנו, שירותי הביטחון שלנו, נכנסים לבתי הספר כדי לחפש בבתי הספר, בתיקים של התלמידים, לבדוק אם יש להם סכינים. אתם לא יודעים את זה. באחד מבתי הספר מצאנו 70 ילדים וילדות שנשאו סכינים. לקחנו מהם את הסכינים, דיברנו איתם ואמרנו להם שזו טעות. "אנחנו לא רוצים שאתם תהרגו ותמותו". "אנחנו רוצים שאתם תחיו וגם האחר יחיה".
אילנה דיין: אבל לאחר מעשה הם הופכים לשהיד או שהידה, מהללים אותם…
אבו מאזן: סליחה, כשהוא מת…
אילנה דיין: הם מקבלים מכתבי ניחומים ממך, והם מקבלים פיצויים, והופכים לקדושים…
אבו מאזן: כשהוא מת, הוא שהיד. כשהוא מת, הוא הופך לשהיד. שהיד…
אילנה דיין: אבל אז הוא הופך לדוגמה בשביל הבא בתור
אבו מאזן: לא, לא.
אילנה דיין: הוא מודל לחיקוי. ואז עוד אחד רוצה להיות כמוהו.
אבו מאזן: כשהוא מת, זה כבר עניין אחר. עניין אחר. אני לא רוצה שהוא יהיה שהיד. אני רוצה שהוא יחיה.
אילנה דיין: האם היה רגע…
אבו מאזן: אבל אחרי שהוא מת, זה נגמר. אני לא יודע לאן הוא הולך. אז אל תתחשבנו איתנו על זה.

ממשיכים להאדיר את השהידים. צילום: פלאש 90
ממשיכים להאדיר את השהידים. צילום: פלאש 90

בראיון שנתן אבו מאזן לטלוויזיה הרשמית של הרש"פ ב-14 בפברואר 2005 הוא הודה במפורש שהרשות שלחה את המחבלים כדי להרוג: “אני דורש את שחרור האסירים מכיוון שהם בני אדם שביצעו פעולה שאנחנו – אנחנו – פקדנו עליהם לבצע, אנחנו כרשות [..] זאת מלחמה, ובמלחמה, אתה פוקד על החייל להורג, ואני פקדתי על בני, או אחי, או על מישהו אחר שיבצע את חובת ההתנגדות”.

אבו מאזן לא מכחיש גם בראיון עצמו שהוא אינו מהלל "מות קדושים" של מחבלים כשהידים, שהם למעשה, גיבורי תרבות לחיקוי ולהערצה, התירוץ הדחוק של אבו מאזן כאן הוא "כשהוא מת, זה כבר עניין אחר”, על איזה עניין אחר אבו מאזן מדבר? כנראה שלא על היאוש מהכיבוש, הוא מדבר על מצוות הגי'אהד של כל מוסלמי, על ה"איסתישיהאד" (מות הקדושים), דהיינו, שהמוטיביציה העיקרית לביצוע פעולות טרור איננו "היאוש" אלא דווקא ערך דתי עליון שהוא טאבו דתי בחברה האסלאמית.

מיתוס מספר 2: הטרור הוא תוצר של חוסר תקווה ויאוש מה"כיבוש"

זה המיתוס הקדוש והשקרי ביותר של "הפלשתינים" ושל השמאל. ניתן לטעון לכל היותר שה"כיבוש" הוא רכיב אחד בשורה ארוכה של מניעים שכולם בסופו של דבר מטופחים על ידי החברה הפלשתינית, ערכיה ומוסדותיה.

אילנה דיין: אז למה זה ממשיך לקרות?
אבו מאזן: תשאלו את עצמכם למה הילד הזה, בן 15, לוקח סכין ויודע שהוא הולך למות, ובכל זאת הולך. תשאלו את עצמכם למה. זה מפני שאין לו תקווה.

חשוב להתעכב על הנקודה הארכימדית הזו בדיון: הטרור לא נובע מכיוון שאין תקווה, הטרור הוא התקווה. הוא התקווה לגן עדן שבו שבעים בתולות, הוא התקווה לתהילת עולם, הוא התקווה לשיפור המצב הכלכלי ושיקום כבודה של המשפחה בחברה הפלשתינית, הוא התקווה – מכיוון שיש מי שנותן את התקווה הזו.

בדרשה אופיינית שנישאה ביום שישי בטלוויזיה הפלשתינית במאי 2003 על ידי השייח' אברהים מודייריס אפשר להתרשם מהתקווה שטופחה בלבבות ההמונים –

"מי שנלחם למען כך שדברי אללה יהיו העליונים, הרי שהוא [נלחם] למען אללה. ולכן, השהידים הללו, חי אללה, האם לא ראוי שיימחל [לשהיד כזה] עם הקזת הדם הראשונה ממנו? האם לא ראוי השהיד שיינצל מייסורי הגסיסה, מאותם ייסורי מוות שעליהם אמר הנביא: המוות כרוך בייסורים שאין אדם הניצל מהם, מלבד השהידים. אפילו הנביאים, השליחים והמלאכים ביום מותם אינם ניצלים מהם.

"אולם השהידים ניצלים מייסורי המוות וזהו אחד מן הניסים של השהידים. האם לא ראוי לשהיד כי יינשא ל-72 [בתולות] שחורות העין? האם לא ראויה משפחתו של השהיד שהוא ילמד דברי זכות על 70 מבני משפחתו? האם לא ראוי לשהיד שילבישו אותו בבגדי כבוד ביום תחיית המתים? האם לא ראוי לשהיד שרוחו תחיה בקרביהן של ציפורי גן העדן הירוקות החגות סביב כס הכבוד? האם לא ראוי השהיד שבאותה העת שאללה ישאל אותו מה רצונך, הוא היחיד שיענה באותה העת: אני רוצה שיחזירו אותי אל העולם הזה על מנת שאיהרג למענך עשר פעמים, [..] השהיד- די לו בכך שהוא איננו חש את מכת החרב או את כאב המוות או ההריגה".

לא הייאוש מוליד טרור, אלא הטרור מוליד ייאוש. צילום: פלאש 90
לא הייאוש מוליד טרור, אלא הטרור מוליד ייאוש. צילום: פלאש 90

השייח', באמנות רטורית, מכשיר את הלבבות וסולל את הדרך הפסיכולוגית לטרור. הוא מטפל בפחד מהכאב ומהמוות, שהרי כולנו בסופו של דבר נמות, אולם אך ורק השהידים קיבלו את ה"זכות" להניצל מהיסורים, ולא רק, אלא גם שהם רוצים לחזור על ההתאבדות עוד עשר פעמים תמימות מרוב שהיא מסבה לשהיד עונג צרוף ואלוהי. השייח' לא מספק ברטוריקה השקרית הזו אלא גם מגייס את מלוא תשוקות המין והחסכים העצורים שלהם שכן הם הולכים להינשא ללא פחות מאשר 72 בתולות 'שחורות עין', אפשר כבר להתחיל לדמיין את סצנות הסקס בקרבת "ציפורי גן העדן הירוקות החגות סביב כס הכבוד", וזה רק חלק קטן מתוך "הדרשה" או שמא נאמר, שטיפת המוח והסטת ההמונים להתאבדות בשביל לקדם מטרות פוליטיות ולהשליט פחד וטרור.

ובכלל יש לציין כי לאורך כל ששת החודשים האחרונים שנשטפו במבול של "מפגעים בודדים", לא נמצא שום קשר עקבי ורציף בין מדד סוציו-אקונומי לבין הטרור. המפגעים מגיעים מכל שכבות האוכלוסיה, עסרא עביד למשל שביצעה את הניסיון לרצח בתחנה המרכזית בעפולה באוקטובר 2015, היא סטודנטית לתואר שני והמניע למעשה היה ככל הנראה "אהבה נכזבת".

נערות רבות מוצאות במעשה הטרור מפלט מלחצים והאשמות בתחום המיני כמוצא יחיד מרצח על רקע כבוד המשפחה. נערים רבים ואף ילדים רבים יצאו למסעות רצח לא בשל "הכיבוש" וה"יאוש המדיני" אלא כי רצו להיות מפורסמים כמו השהידים הסלבים שראו בפייסבוק ובסרטונים בוואטסאפ וברור כי ילדים ונערים שיוצאים למסעות רצח הם קודם כל קורבן ציני של החברה הבוגרת סביבם שמעודדת אותם, למרות שמטבע הדברים הורים רבים שומרים על ילדיהם – יציאה לטרור עשויה להיות ביטוי לנתק משפחתי והזנחה חינוכית.

כך המסר שעובר לצעירים הוא כפול – המסר הרשמי של הממסד וההורים – אל תנהגו באלימות, המסר שחי ובועט הן על ידי הגלוריפיקציה של השהידים והן על ידי התרבות הדיגיטלית – אלו קדושי החברה, כך נוצר מתח פנימי אצל הצעירים שמתאפיינים בעיקר בקלות הדעת ובזילות בערך החיים בין המסר הנורמטיבי לאידיאליסטי. כך הנועזים, האמיצים מן הקצה האחד חוברים לאלו שהזיקה המשפחתית שלהם נחלשה בסיבות כאלו ואחרות ולאלו שנמצאים במצוקה נפשית אישית או חברתית – לגורל מקודש אחד – מות הקדושים.

מיתוס מספר 3: השלום נכשל בגלל הסרבנות הישראלית

השמאל הישראלי, ככל שהוא יותר "רדיקלי", כך הוא יותר שטוף בהונאה העצמית הזו שמקור כל הצרות בעולם נעוץ בממשלת נתניהו הנוכחית. ואם, איכשהו, נתניהו אינו היושב על הכיסא, החיצים יופנו לעבר ממשלת השמאל שבשלטון, שהרי לתפיסתם היא רק השלוחה המבצעת של הימין.

תחושת אשמה עצמית שמקבלת משנה תוקף אל מול אובססיית הרדיפה את נתניהו, שרגליה נעוצות עוד באדמת הגלות באירופה, הפכה להיות אובססיה כל כך גדולה שאפילו בעיתון "הארץ" התריעו על 'רצח האופי' שנעשה לנתניהו לקראת הבחירות במרץ 2015. הפלשתינים מצדם חוגגים בעונג רב על רגשות האשמה העצמית הפתולוגיים שלנו כי הן מתיישבות מצוין עם הנטייה הפתולוגית שלהם להתקרבן ולהטיל את האשמה על 'המערב הקולוניאלי' כנהוג במדינות האסלאם. שילוב של שני צדי הנטיות הפתולוגיות זו בזו יוצר רומן דביק בל-ינתק.

כך הסביר אבו מאזן את הסיבות לכשלון המו"מ עם ישראל –

אילנה דיין: האם אתה יכול לדבר רגע, אדוני הנשיא, לא כפוליטיקאי, אלא כבן אדם שחי את ההיסטוריה הכאובה הזו גם של הישראלים וגם של הפלשתינםי. דבר אל הישראלים שחושבים שבכל פעם שאנחנו עושים ויתורים, אנחנו מקבלים בתמורה עוד גל של טרור.
אבו מאזן: מתי עשיתם ויתורים? תני לי דוגמה אחת.
אילנה דיין: בקמפ דיוויד, בהתנתקות…
אבו מאזן: מה יצא מקמפ דיוויד? שום דבר. לא קרה שם כלום.
אילנה דיין: ברור שלא קרה כלום, כי אתם לא הייתם מוכנים.
אבו מאזן: תשאלי את ברק, שעכשיו גידל כבר זקן, תשאלי אותו איזו הצעה הוא הציע לנו.
אילנה דיין: אז הישראלים שמאמינים שגם ברק, גם שרון וגם אולמרט הלכו כברת דרך ולא קיבלו דבר בתמורה. מה הם לא מבינים?
אבו מאזן: לא, לא, לא… שרון לא נתן כלום. ברק לא נתן כלום.
אולמרט, כן. ישבנו יחד, בארבע עיניים. היינו קרובים מאוד זה לזה. קרובים מאוד.
אילנה דיין: וזה היה יכול לקרות.
אבו מאזן: עם אולמרט, כן.
אילנה דיין: וזה לא קרה.
אבו מאזן: זה לא קרה כי הוא… הוגש נגדו כתב אישום.

מה שתמוה כל כך בקטע הזה, הוא עומק הגיחוך שהוא מעלה אצל הקורא הבקי בפרטים ההיסטוריה הלא כל כך רחוקה, היסטוריה שאבו מאזן מכיר באופן אישי. הרי היה זה אבו מאזן בכבודו ובעצמו שטען שאוסלו הייתה טעות 'הגדולה בחייה של ישראל', כך אמר במהלך הרצאה שנשא ביולי 2002 מול ראשי הפת"ח: "ישראל [..] ביצעה את הטעות הגדולה בחייה כאשר חתמה על הסכם אוסלו. [האם מישהו היה] מכיר באש"פ כנציג הלגיטימי היחיד של העם הפלשתיני אשר עד לא מזמן היה בעיניהם ארגון טרור? […] בהסכם אוסלו אנו לקחנו אדמה ללא תמורה וסוגיות שלב הקבע נותרו [תלויות ועומדות] ”.

אבו מאזן אומר כאן במפורש שהפלשתינים דווקא הם אלה שלא נתנו כלום, בדיוק הפוך ממה שהוא אמר אמש לאילנה. מי הוא אבו מאזן האמיתי? אבו מאזן של הראיון עם אילנה או אבו מאזן כפי שהוא מול ראשי הפת”ח? דו-לשוניות זו היא אופיינית לצד הפלשתיני והיא חלק בלתי נפרד מתפיסת ההתנגדות, אין כאן שום דבר חדש אלא הליכה שמרנית בתלמו של אבו-עמאר.

ברק וערפאת. אבו מאזן הלך בדרכו של הראיס. צילום: לע"מ
ברק וערפאת. אבו מאזן הלך בדרכו של הראיס. צילום: לע"מ

בועידת קמפ דיוויד ביולי 2000 ערפאת שלל הצעה מרחיקת לכת של אהוד ברק הכוללת גם את חלוקת ירושלים. שמונה שנים לאחר מכן אולמרט מציע לאבו מאזן הצעה חסרת תקדים – כל שטחי יו"ש, מעבר בטוח בין עזה לשטחים, פיצויי שטח ממערב לקו הירוק כנגד גושי ההתישבות, חלוקת ירושלים וויתור הריבונות הישראלית על כל העיר העתיקה והעברתה לפיקוח בינלאומי, קליטת 5 אלף פליטים פלשתינים ומנגנון פיצוי כספי ליתרה – אולמרט מציג לאבו מאזן מפה ומבקש, שלא נאמר ממש מתחנן ממנו לחתום עליה, אך אבו מאזן מסרב.

לקראת הסיבוב הבא ב-2010, הפעם מול ממשלת נתניהו – ולאחר הקפאה של עשרה חודשים בהתנחלויות – אבו מאזן מאיים להפסיק את המשא ומתן אם לא תוקפא שוב הבניה בהתנחלויות. המשא ומתן מופסק לשלוש שנים.

ב-2013 מתחדש שוב המשא ומתן מול ממשלת נתניהו שהפעם מופעל לחץ כבד על ישראל לשחרר 104 אסירים פלשתינים, ישראל משחררת 78 אסירים פלשתינים עם דם על הידים. הפלשתינים מוצאים עצמם מחוזרים כל כך אחרי האמריקאים והישראלים ורואים איך בכל קדנציה של ראש ממשלה ישראלי מרחב הוויתורים רק גדל וההצעות רק משתפרות לטובתם.

המצב הגיע לאבסורד עד כדי כך שבאפריל 2014 הפלשתינים דורשים להכיר במדינה פלשתינית שמזרח ירושלים היא בירתה ולשחרר עוד 1,200 מחבלים מבתי הסוהר בישראל רק עבור השתתפותם במשא ומתן, מסתמן שתג המחיר ל"תהליך השלום" רק הולך ועולה מבלי שהפלשתינים צריכים לוותר על דבר, רק להתמיד בסירובם וליהנות מחוות שחרורי האסירים וההצעות הנדיבות רק כדי שאלו האחרונים יואילו בטובם לשבת סביב השולחן.

שלמה בן-עמי שהשתתף בדיוני ועידת קמפ דיוויד עם ברק ב-2000 היטיב להגדיר את שורש הבעיה בראיון עם עיתונאי "הארץ", ארי שביט: "בסופו של תהליך אי אפשר שלא להתרשם שיותר משהפלשתינים רוצים פתרון הם רוצים להושיב את ישראל על ספסל הנאשמים. יותר משהם רוצים מדינה משלהם, הם רוצים להוקיע את המדינה שלנו. במובן העמוק ביותר האתוס שלהם הוא אתוס שלילי.”

ערן גפשטיין

ערן גפשטיין

עיתונאי עצמאי

אולי יעניין אותך גם

שרת המשפטים איילת שקד. צילום: פלאש 90

שקד על חקירת דובר שוברים שתיקה: "אלימות נחקרת"

משטרת חברון זימנה לחקירה את דין יששכרוף, דובר ארגון השמאל הקיצוני "שוברים שתיקה" שהעיד בפומבי כי תקף פלסטיני ללא סיבה. שו"ש: "חקירות לא מרתיעות אותנו"