מבזקים
דף הבית > מורשת > פרשת ויקרא – בין קירבה להקרבה

פרשת ויקרא – בין קירבה להקרבה

פרשתנו מקדשת את ערך הקירבה של בין אדם לקונו, אך גם מקדשת את ערך הקירבה שבין האדם לחברו.

פרשת ויקרא פותחת: ״ויקרא אל משה וידבר ד' אליו מאוהל מועד לאמור. דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם. אדם כי יקריב מכם קורבן לד׳, מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קורבנכם״ ( א', א'-ב').
בהמשך הפרשה נלמד גם על קרבן מנחה שאינו מבעלי החיים, אלא מן הצומח: ״ונפש כי תקריב קרבן מנחה לד׳ סולת יהיה קורבנו ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה״ (ב', א').
סוגי הקורבנות הם: העולה, המנחה, השלמים, החטאת והאשם.
מהו הטעם והרציונל בהקרבת הקורבנות?

נציג בדיוננו שתי גישות: א. הגישה התרפויטית מניעתית. ב. הגישה החינוכית המעצבת.

הרמב״ם מציג את הגישה התרפויטית מניעתית.

בני ישראל במצרים ואחר כך במדבר חיו במרחב אלילי של פולחן הקרבת קורבנות. על מנת להרחיקם ממרחב העבודה הזרה ולהכשירם להיות עם סגולה, היה צורך במתווה תרפויטי מניעתי , מעין תרופה למכה, ביצירת מרחב הקרבת קורבנות, ייחודי יהודי משלהם.

כדברי הרמב"ם (מורה נבוכים, חלק ג, לב): " שאי אפשר לצאת מן ההפך אל ההפך פתאום, ולזה אי אפשר לפי טבע האדם שיניח כל מה שהורגל בו פתאום… והיה המנהג המפורסם בעולם כולו, שהיו אז רגילין בו, והעבודה הכוללת אשר גדלו עליה, להקריב מיני בעלי חיים בהיכלות ההם, אשר היו מעמידים בהם הצלמים ולהשתחוות להם ולקטר לפניהם… לא גזרה חכמתו ותחבולתו המבוארת בכל בריותיו, שיצווינו להניח מיני העבודות ההם כולם ולעזבם ולבטלם, כי אז היה זה מה שלא יעלה בלב לקבלו, כפי טבע האדם שהוא נוטה תמיד למורגל…ומפני זה השאיר ד' מיני העבודות ההם והעתיקם מהיותם לנבראים ולעניינים דמיוניים…וציוונו לעשותם לו יתעלה וציוונו לבנות היכל לו ועשו לי מקדש ושיהיה המזבח לשמו ושיהיה הקרבן לו…..הכוונה הראשונה והיא השגתו יתעלה והנחת ( עזיבת) עבודה זרה".

הרמב״ן חולק בחריפות על הרמב״ם ומציג את הגישה החינוכית המעצבת למעשה הקורבנות, שתכליתו להגשים היעוד והקירבה לד׳.

כדברי הרמב"ן (ויקרא א ,ט): " והנה הם (דברי הרמב"ם האלה) דברי הבאי, וירפאו שבר גדול וקושיה רבה על נקלה… שאיננו רק להוציא מלבן של רשעים וטפשי עולם, והכתוב אומר, כי הם " לחם אשה לריח ניחוח" וגם כי לפי שטותם של מצרים לא תתרפא מחלתם בזה, אבל תוסיף מכאוב… והנה נח בצאתו מן התיבה עם שלושת בניו, אין בעולם כשדי או מצרי, הקריב קרבן וייטב בעיני ד' ואמר בו (בראשית ח', כא): "וירח ד' את ריח הניחוח " ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם, כי בעבור שמעשה בני האדם נגמרים במחשבה ובדיבור ובמעשה, ציווה ד', כי כאשר יחטא ויביא קרבן, יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתוודה בפיו כנגד הדיבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאווה, והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה, כי חטא לאלוקיו בגופו ובנפשו".

שתי גישות לפנינו בטעם מעשה הקורבנות שבפרשתנו.

הרמב"ם שהיה רופא ופילוסוף ועסק רבות בתחום הבריאות והרפואה, מציג לנו גישה תרפויטית מניעתית בצמצום מעשה הקורבנות במרחב המשכן ולאחריו בבית המקדש. אנו מכירים בספרות התאורטית והמקצועית וגם בפרקטיקה של התערבויות טיפוליות, שלוש רמות מניעה: ראשונית, שניונית ושלישונית. אנו מכירים זאת במקצועות הטיפול ברפואה, בפסיכולוגיה ובעבודה סוציאלית. אך היא גם נוכחת במקצועות הניהול כמו למשל בניהול סיכונים ( Risk Management).

כך לדוגמא בתחום הבריאות והרפואה: המניעה הראשונית – היא הפחתת החשיפה לגורמי סיכון, על ידי – קידום בריאות של פעילות ראשונית שמטרתו שיפור הבריאות, כגון: חיסונים, פסטור חלב, חגורות בטיחות, הגנה תעסוקתית. הפסקת עישון, עיסוק בפעילות גופנית הפחתת משקל וכד'.

מייחסים למשל לרמב"ם את הגדרת הבריאות במניעה הראשונית בראשי התיבות: בולם רוגזו, ימעט אכילתו ויגביר תנועתו.
המניעה השניונית – בשלב הפר-קליני ובעת המחלה. גילוי מוקדם – גילוי המחלה לפני שגורמת נזק בלתי הפיך .למשל, ממוגרפיה או חיסון כנגד שפעת ודלקת ראות שמכוון לאוכלוסייה בסיכון. או למשל, מבחן מאמץ וצינתור.
המניעה השלישונית – התערבות במטרה להפחית את הסיבוכים של מחלה שכבר פרצה.
מניעת התדרדרות וסיבוכים של המחלה. מניעת מוגבלות למשל באירוע מוחי CVA, פיזיותרפיה ושיקום לצמצום התדרדרות הנכות. טיפול תרופתי, השתלת לב וכדומה.

דומה שהרמב"ם הכיר היטב את 3 רמות המניעה, מתייחס בדבריו למעשה הקורבנות כטיפול מניעתי שניוני או אפילו שלישוני. שכן, בני ישראל כבר חיו במרחב של עבודת קורבנות מסוג של עבודת אלילים ובמקרים מסוימים אף פעלו אקטיבית, כמו למשל בחטא העגל. לכן, לדעת הרמב"ם היה צורך בהתערבות תרפויטית מניעתית, להרחיקם מהעבודה הזרה ולמנוע התדרדרות נוספת.

הרמב"ן לעומתו, מציג גישה חינוכית מעצבת שתכליתה במעשה הקרבנות,להגשים היעוד והקירבה לד׳. הרמב"ן מתנגד לאוריינטציה התרפויטית המניעתית של הרמב"ם. אנו מכירים את הגישה החינוכית המעצבת שיש בה פרקטיקה של שלבים מעשיים בעיצוב חינוכי, בדגש על עיצוב המידות, לשם השגת היעד הנכסף של הקירבה לאלוקים.

גישתו החינוכית המעצבת של הרמב"ן באה לידי ביטוי באגרתו המונומנטלית – איגרת הרמב"ן ,שאותה כתב בעכו לבנו בקטולוניה בשנת 1267: " שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך. תתנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת לכל אדם ובכל עת, ובזה תינצל מן הכעס שהיא מידה רעה להחטיא בני אדם….וכאשר תינצל מן הכעס, תעלה על לבך מידת הענווה שהיא מידה טובה מכל מידות טובות… ובעבור הענווה תעלה על ליבך מידת היראה". איגרת הרמב"ן היא משנה סדורה של תכנית חינוכית המעצבת את מידותיו של האדם, שיש בה התקדמות בסרגל חינוכי של שלבים, משלב ראשוני של שליטה על הכעס בדרך של דיבור בנחת ועד להשגת השלב העליון של יראת אלוקים.

הרמב"ן בהידרשו לטעם הקרבנות משתמש במתודולוגיה החינוכית המעצבת שלו הדומה לאיגרתו לבנו, על ידי כך שרואה במעשה הקרבנות אמצעי להגיע לקרבת אלוקים. נראה שבמילה קרבן, יש לדעת הרמב"ן 2 פרמטרים: האחד-קירבה והשני- הקרבה. כלומר, השגת היעד של קירבה לאלוקים, דורש גם הקרבה השקעה והתמדה.

האם יתכן שילובן של שתי הגישות?

למרות הפער הנראה לכאורה בין שתי הגישות, אני סבור שאין כאן שתי גישות שונות דיכוטומיות, אלא האחת משלימה את השנייה, בראיה כוללת במאקרו עם ישראל, במתווה של שתי נקודות ציון על דרך, שמטרתו להביא לבניית הזהות היהודית הקולקטיבית, ייחודיותה ושמירתה לדורי דורות.
נקודת הציון הראשונה המיוצגת בגישת הרמב״ם, היא הניתוק מהשפעות העולם האלילי, הוצאת מצרים מתוכנו ולא רק יציאה ממצרים. דומה לתהליך תרפויטי של גמילה של אדם מכור לדבר רע. זהו שלב הניקיון והטיפול.
נקודת הציון השנייה המיוצגת בגישת הרמב״ן, היא הבניה חינוכית מעצבת של הזהות הייחודית של עם ישראל, שיש בה הגשמה ,יעוד והקירבה לאלוקים ,כחברה מוסרית וערכית.
השילוב של גישת הרמב"ם עם גישת הרמב"ן בא לידי ביטוי במאפיינים ובפרקטיקה של הקורבנות השונים המתוארים בפרשתנו.
כך למשל, אחד הקורבנות המתוארים בפרשתנו הוא קורבן אשם גזלות, ״נפש כי תחטא ומעלה מעל בד׳ וכיחש בעמיתו בפיקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו או מצא אבידה וכיחש בה״ (ה', כא- כב ). מהו עושק ומהו גזל ?. הגמרא בבבא מציעא, קיא, ע״א מסבירה: ״איזה הוא עושק ואיזהו גזל ?. אמר ר׳ חסדא: לך ושוב, לך ושוב, זהו עושק. יש לך בידי ואיני נותן לך, זהו גזל״. הרש״ר הירש מעצים את חומרת העבירה שבגינה יש להביא קורבן:״כל עבירה שבין אדם לחברו, דינה כמרד ומעל כלפי מעלה…מעל בד׳ ״. במסכת יומא, פה׳, ע״ב, אנו למדים:״עבירות שבין אדם למקום, יום הכיפורים מכפר, עבירות שבין אדם לחברו, אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו״.
אן למשל, בקורבן מנחה הבא מן הצומח, מסופר במדרש בויקרא רבה, ג, ה:״ מעשה באשה אחת שהביאה קומץ של סולת, והיה הכוהן מבזה עליה ואומר: ראו מה הן מקריבות. מה בזה לאכול? מה בזה להקריב? נראה לכהן בחלום: אל תבזה עליה, כאילו נפשה הקריבה״.

פרשתנו מציבה לנו במעשה הקורבנות, תמרורי דרך לשמירה על הניקיון המוסרי והערכי שבתוכנו, ״והייתם נקיים מד׳ ומאדם״.

פרשתנו מתנגדת לקרבנות סקטוריליים ומתוייגים, שתכליתם היא להרעיל, להשניא ולהאשים את האחר, שמרחיקים אותנו מיעודנו ותכליתנו של קולקטיב יהודי, של עם קדוש מאוחד שמכבד גם את השונות שבתוכו.

פרשתנו מעניקה כבוד והדר גם לאותו קומץ שמיוצג על ידי אותם אנשים פשוטים שמקריבים נפשם בקורבן המנחה שאיננו מזויף ואיננו מתנשא.

פרשתנו מקדשת את ערך הקירבה של בין אדם לקונו, אך גם מקדשת את ערך הקירבה שבין האדם לחברו ושוללת התרחקות מיעודנו וסוד קיומנו.

פרשתנו קוראת להקרבה על מנת להגשים את קירבתנו לאלוקים ולאדם.

מי ייתן ונמצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם.

ד"ר זאב ווה פרידמן

ד"ר זאב ווה פרידמן

מנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות – הקרן לטיפול בחסויים. לשעבר, מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו. בשנת 2008 נבחר ד"ר זאב פרידמן כמנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות – הקרן לטיפול בחסויים. ד"ר פרידמן בוגר תואר ראשון במינהל חינוכי ופסיכולוגיה באוניברסיטת בר-אילן; תואר מוסמך (M.S.W) בעבודה סוציאלית, מינהל ותכנון חברתי מטעם אוניברסיטת בר-אילן. תואר שלישי Ph.D במדעי החברה, באוניברסיטת תל-אביב. עבודת הדוקטורט שלו עוסקת בפיתוח מודל תיאורטי ויישומי של הגורמים המקדמים והמעכבים תהליך יישומו של מיזוג ארגוני במגזר הציבורי בכלל ובשירותים החברתיים בפרט.

אולי יעניין אותך גם

יהודים בכותל. צילום: יונתן סינדל/פלאש90

הלמ"ס חושף: מספר היהודים בעולם – כמו ב-1922

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פרסמה כי מספר היהודים בעולם עומד על כ-14 וחצי מיליון, כ-6.3 מהם חיים בישראל. מאז הקמת המדינה עלה מספר היהודים בכ-3 מיליון

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.