13:34 28/05/2017
מבזקים

דיווח במצרים: 24 הרוגים ו-16 פצועים במתקפת ירי על אוטובוס שהסיע נוצרים קופטיים מדרום לקהיר

פיגוע ירי לעבר כוח צה"ל סמוך לרמאללה. אין נפגעים, החוליה שביצעה את הירי נמלטה

דף הבית > אקטואליה וחדשות > מרד גטו וורשה – הסיפור שלא סופר

מרד גטו וורשה – הסיפור שלא סופר

מרבית יושבי הטקס המרכזי שנערך ביד ושם בכיכר גטו וורשה יודעים לכל היותר רק חצי מהסיפור של המרד בגטו. אם כך, מהו הסיפור המלא ולמה רובנו לא יודעים את אותו?

בערב פסח תש"ג, 19 באפריל 1943, נכנסו לגטו ורשה חיילים גרמנים מצוידים ברכבים משוריינים ובתותחים. מולם התייצבו כמה מאות צעירים יהודים מצוידים בנשק. הלחימה העיקרית נמשכה עשרה ימים. הקרב המרכזי – "הקרב על הדגלים" – התנהל בכיכר מורנובסקי, בין כוחות יהודים בפיקודו של פאוול פרנקל, שהניפו על גג אחד הבתים את הדגל הציוני ואת דגל פולני, לבין חיילים גרמנים בפיקודו של הגנרל יורגן שטרופ. רק ביום הרביעי ללחימה הצליחו הגרמנים להוריד את הדגלים.

זמן קצר לפני פרוץ המרד אמר פאוול פרנקל במפגש עם לוחמיו: "חברים! אנחנו נמות בטרם עת, אך לא נדונו לאבדון. אנו נחיה כל עוד ההיסטוריה היהודית ממשיכה לחיות!". אבל מיהו פאוול פרנקל? על מה הוא פיקד בדיוק? ולמה אנחנו לא יודעים עליו בעצם?

 

מפקד אצ"י, פאוול פרנקל, בבול לציון 70 שנה למרד גטו ורשה

מפקד אצ"י, פאוול פרנקל, בבול לציון 70 שנה למרד גטו ורשה

 

כמעט בכל עיר יש רחוב על שם מרדכי אנילביץ' או כיכר ואפילו קיבוץ שלם יש על שמו. מרדכי היה מפקדו של אי״ל (ארגון יהודי לוחם) שהורכב מהשומר הצעיר, פועלי ציון ואפילו הבונד האנטי-ציוני. כל נציגי המפלגות וארגוני הנוער היהודים לקחו בו חלק למעט אחד. לא הייתה בו נציגות רביזיוניסטית, היה זה ארגון על טהרת הסוציאליזם.

לא רק אנילביץ'

האמת על מרד גטו ורשה מתחילה בעובדה שפעלו בגטו שני ארגוני התנגדות אשר לא התאחדו למרות שניצבו בפני קרב חייהם. הארגון היהודי הלוחם (אי"ל) בפיקודו של אנילביץ' והארגון הצבאי היהודי (אצ"י) בפיקודו של פרנקל.

שורשי היריבות בין שני הארגונים האלה היו נטועות במחלוות אידיאלוגית, אשר הפכה לבלתי רלוונטיו לחלוטין בגטו. אף-על-פי-כן, מחלוקות אידיאולוגיות אלו מנעו משני הארגונים להתאחד גם לאחר ש-270 אלף יהודים מגטו ורשה כבר נשלחו לתאי הגזים של טרבלינקה. המחלוקת המשיכה להשפיע על הנרטיב של המרד, כפי שסופר על ידי כמה מן השורדים. חברי אי"ל שנותרו בחיים שימרו בזיכרונותיהם את ניסיונם האישי וכמעט מחו לחלוטין את עצם קיומו של הארגון השני (האצ"י) שהיה מזוהה עם המפלגה הלא נכונה, הלוא היא המפלגה הרביזיוניסטית בגטו.

הנהגות הארגונים הפוליטיים, שלהם השתייכו השורדים, היו נחושות להשיג את הקרדיט והתהילה לגבורת חבריהם ולא היה להן כל עניין להסב את תשומת הלב לחלק שמילאו במרד חברי הארגון היריב. ואולי אף היה עניין להסתיר או לשכוח את תרומתו של האצ"י, שהיה בצד השני של המחנה הפוליטי, שכל מפקדיו הבכירים נפלו בקרב מול הנאצים ועוזריהם. למעשה, איש מהלוחמים לא נותר אחר המלחמה לספר את סיפורם ההרואי והמופלא. למרות זאת, הראיות לפועלו של אצ"י היו גם היו, בשפע ובהישג יד.

חשוב לציין, האצ"י נשא את מרבית נטל הלחימה בגטו. הקרב המרכזי של מרד גטו ורשה היה בכיכר מוראנובסקי ונוהל על ידי לוחמי אצ"י בלבד ולא ברחוב מילא 18,כפי נלמד ונהוג לחשוב.

שני דגלים על גג אחד

באחר הצהרים של אותו היום, טיפסו שני נערים לגג בית מטה האצ"י שעמד בכיכר מוראנובסקי והניפו שני דגלים: את דגל הציוני שצבעיו כחול-לבן ואת דגל פולין שצבעיו אדום-לבן. הדגלים התנופפו על גג הבניין במשך ארבעה ימים ונראו היטב מרחובות ורשה שמחוץ לגטו. כך ידעו כולם כי היהודים היו הראשונים שבפומבי הניפו את נס המרד נגד הנאצים וכי הצליחו להחזיק בכיכר מוראנובסקי. רק לאחר קרב קשה שארך כאמור ארבעה ימים הצליחו החיילים הנאצים להשתלט על הבית ולהסיר את הדגלים.

כך כתב שטרופ: "לדגלים היו חשיבות פוליטית ומורלית רבה. הם הזכירו למאות-אלפים את פולין וריגשו אותם, הם איחדו את אוכלוסיית הגנרלגוברנמן ובעיקר את היהודים והפולנים. דגלים וצבעי הלאום הם אמצעי לחימה בדיוק כמו יריות מנשק אוטומטי, יותר כמו אלפי יריות. כולנו ידענו זאת – הימלר, קרוגר והאן. הימלר צרח בטלפון: "שטרופ, אתה חייב להוריד את שני הדגלים האלו, בכל מחיר!".

 

יירגן שטרופ, מוקף חיילים חמושים, סוקר את גטו ורשה הבוער. צולם במהלך דיכוי המרד בגטו באפריל - מאי 1943
יירגן שטרופ, מוקף חיילים חמושים, סוקר את גטו ורשה הבוער. צולם במהלך דיכוי המרד בגטו באפריל – מאי 1943

 

האצ"י היה ארגון צבאי מחתרתי לכל דבר ועניין. הפיקוד שלו הורכב מיוצאי בית"ר ומתאי אצ"ל בפולין אשר אומנו בשימוש בנשק עוד לפני פרוץ המלחמה. למרות שמספר הלוחמים של שני ארגוני המחתרת היה זהה, כ-400 אנשים בכל ארגון, לרשתו של האצ"י עמד מספר רב יותר של כלי נשק: 5 מקלעים, עשרות כלי נשק אוטומטיים, כ-1000 רימוני יד ו-300 אקדחים.

לעומת זאת, לרשותו של אי"ל, בפיקודו של אנילביץ', עמדו 50 אקדחים בלבד, כלומר אקדח אחד לכל 7-8 לוחמים, כמה רימונים, חומרי נפץ ובקבוקי מולטוב מאולתרים. ההבדל העצום בציוד, בארגון ובאימון בין שני הארגונים ביטא את יכולתו של האצ"י לשאת במרבית נטל הלחימה באויב הנאצי.

גבורתם של שני הארגונים זהה לחלוטין, חשובה וקדושה כאחת, אך מבחינה צבאית גרידא לאצ"י היה יתרון שאותו הוא ביטא בלחימתו. את מרבית הנשק קיבל האצ"י מהמחתרת הפולנית בעזרת שתי מנהרות שהארגון קרע בין הגטו לבין ורשה "הארית". המנהרות היו מפעל הנדסי לא פשוט: חפירה בתנאים צפופים, תוך כדי שמירה על סודיות מוחלטת בגטו. ארגון אי"ל, למרות ניסיונותיו הרבים, לא צלח לקבל נשק משמעותי מהמחתרת הפולנית. בהינתן כל המידע הנ"ל, השאלה רק מועצמת – לא שמענו לא על פאוול פרנקל ולא על האצ"י?

נרטיב שגוי

חילוקי הדעות שמנעו את האיחוד בין אי"ל ואצ"י בגטו ורשה התמזגו אל הנרטיב של המרד, כפי שהוצג על ידי צביה לובטקין, לוחמת בגטו בנאום הנלהב שנשאה בקיבוץ יגור ב–1946, ולאחר מכן על ידי יצחק צוקרמן, בעלה וסגנו של מרדכי אנילביץ', בקיבוץ נען ב–1947, ופעם נוספת על ידי שניהם במשפט אייכמן ב–1961.

נרטיב זה הוא שהתקבל בישראל כנרטיב הקובע של האירוע החשוב הזה. כאשר הם התעקשו לתבוע לארגונם את מילוי התפקיד העיקרי במרד. נרטיב זה קודם וטופח בישראל, כשהשלטון ב-29 השנים הראשונות לקיומה של המדינה היה בידי מפא"י הסוציאליסטית. הנרטיב המקובל והידוע לכל, שנלמד בבתי הספר עד היום אודות מרד גטו ורשה, מעניק את התפקיד הראשי במרד לארגון אי"ל, ארגון ההתנגדות בפיקודו של מרדכי אנילביץ'. אם בכלל זוכה האצ"י לאזכור, הרי ניתן לו תפקיד שולי בלבד.

הספר המכונן "דגלים מעל הגטו" (הוצאת ידיעות ספרים) נועד לתקן עוול זה. מחברו, פרופ' משה ארנס, אשר כיהן בכמה ממשלות כשר הביטחון וכשר החוץ ושימש כשגריר ישראל בוושינגטון, השקיע שנים רבות במחקר, גבה עדויות, בדק מסמכים וערך ביקורים בפולין, כדי למלא את החללים וליצור תמונה מלאה והוגנת של קורות המרד.

ארנס. תיקן עוול היסטורי. צילום: פלאש 90
ארנס. תיקן עוול היסטורי. צילום: פלאש 90

הנרטיב המוכר סוטה באופן משמעותי מן העובדות ועדויות, שהעיקרית שבהן היא של גנרל הס.ס והמשטרה יורגן שטרופ, האיש שהופקד על ידי ראש הס.ס היינרך הימלר, לחסל את מה שנותר מגטו ורשה לאחר הגירושים הגדולים לטרבלינקה בקיץ ובסתיו 1942.

מידי יום ביומו שיגר שטרופ דו"חות לממונה עליו, גנרל הס.ס והמשטרה פרידריך-וילהלם קרוגר שהיה בקרקוב, ודו"חות אלו הועברו להימלר. בעודו פועל בקנאות להגשמת יעדו הזדוני, שטרופ זיהה כי קיימים שני ארגונים יהודים, שאותם הוא אזכר לפעמים בראשי התיבות של שמותיהם בפולנית –ZZW (אצ"י) ו ZOB (אי"ל) בדוחו"תיו.

למרות שבנוסף לדו"חות של שטרופ, היו מספר עדי ראייה שהעידו על משכה ועוזה של הלחימה בכיכר מורנאובסקי, לא הייתה לכך השפעה על הנרטיב המקובל ואף לא על המוצגים המוקדשים למרד גטו ורשה במוזיאון יד ושם בירושלים או במוזיאון השואה בווישנגטון.

עדי ראייה שסיפרו על השתתפות לוחמי האצ"י בהתנגדות לגרמנים באזורים אחרים בגטו, נתקלו גם הם בהתעלמות דומה. הניסיון מאותה תקופה לצייר את מרד גטו ורשה כהישג של "מעמד הפועלים" שרד עד עצם היום הזה, חרף התמורות הפוליטיות הגדולות שהתחוללו במהלך השנים שחלפו.

מקומו של מרד גטו ורשה נצור לעולם בדברי ימי מלחמה העולם השנייה כהתקוממות הראשונה נגד הגרמנים בשטחים שכבשו. המרד הפך לחלק מהזיכרון הקולקטיבי של בני האדם בעולם כולו, אך עדיין בחלוף 73 שנים מאז תחילתו, האמת עדיין רחוקה מלצאת לאור הזרקורים.

סיפורם של פרנקל והאצ"י לא נלמד במסגרת לימודי השואה, ולכן גם לא עולה לתודעה הציבורית של כל ישראלי ויהודי. עובדה זאת יש לשנות קודם כל במסגרת מערכת החינוך הישראלית, ובנוסף על ידי הגברת מפעל ההנצחה של הארגון ושל לוחמיו במסגרת יד ושם ובמוזיאוני השואה בעולם כולו.

חייבים להבטיח שהאמת תצא לאור ממעמקי ההיסטוריה האפליה והמודחקת – veritas vincit האמת תנצח!

דני גלמן

דני גלמן

אני חושב שהאמת תמיד פשוטה. היא פחות או יותר חייבת להיות. היא צריכה להיות מספיק פשוטה שילד יוכל להבין אותה. אחרת יהיה מאוחר מדי. עד שתבין אותה יהיה מאוחר מדי

אולי יעניין אותך גם

1

הותר לפירסום: נעצרו חשודים בירי במחסום ג'בארה באפריל

הותר לפרסום כי בפעילות של שירות הביטחון הכללי בשיתוף צה״ל ומג״ב, נעצרה חוליית טרור בחשד למעורבות בפיגוע ירי שבוצע בתאריך 29.4.17 לעבר כוח צה"ל במחסום ג'בארה הסמוך לטייבה וטול כרם

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.