13:49 18/08/2017
מבזקים
דף הבית > תרבות > מכתב מילד אוטיסט לאמא ואבא

מכתב מילד אוטיסט לאמא ואבא

כולם דואגים ומחבקים את הילדים האוטיסטים הקטנים עד שהם מגיעים לגיל 18 - אז הם מפסיקים להיות 'מתוקים' עם פני מלאך

אמא ואבא שלי,

אני כותב לכם במילים את מה שאני מרגיש וחי בצורות, קודם כל כי אינני יודע להשתמש במילים, אני ילד שחי בעולם של תחושות ללא מילים.

אני ילד שחי בצורות, הצורות הם אלו שמעניקים לי את הגבולות שלי בעולם, אפילו כפית שאני מחזיק או צעצוע שתמיד אני משחק בו ולא יכול לעזוב אותו מעניקים לי תחושה של צורה ומבנה תחום.

הצורות מעניקים לי את הגבולות התוחמים את המרחב. הצורה יכולה להיות אפילו התחושה הגופנית אשר חפץ שאני אוחז בו נותן לי .

החפץ הזה הוא לא רק העוגן של חיי אלא הצורה בה אני חווה את העולם שלי.

אמא, אל תפגעי.
אמא, אל תפגעי.

אמא, אל תפגעי כשאני לא יוצר איתך קשר, זה לא בגלל שאני לא אוהב אותך אלא זה בגלל שאני לא הצלחתי להפריד אותך ואותי, אני ואת זה גוף אחד.

הדבר הכי מפחיד אותי זה לגלות שאני נפרד ממך. תחושת הנפרדות מעוררת בי תחושה של אובדן חלק מהגוף שלי הוא מפגיש אותי עם כאב גדול ועם אימה נוראה של מוות.

זו גם הסיבה שאני מפחד מאד מנפילות, מהישפכות, התפוצצות והתמוססות, כל רעש של בלון מתפוצץ או רעש פתאומי מבהיל אותי כי זה יוצר אצלי תחושה חזקה ופתאומית של התפוצצות.

אמא אני תמיד רוצה לומר לך שאת עושה בשבילי המון, את מתאמצת עבורי ועושה דברים שרק גורמים לי להרגיש חלש ופגיע יותר.

אני לא מפגר כמו שאנשים חושבים כשהם פוגשים אותי, אני פשוט מעדיף לא לדעת ולא לראות כלום.

אמא,

אני רוצה שתדעי שאני ילד שלא לגמרי נולדתי , זאת אומרת שיצאתי ממך והולדת אותי אבל נשארתי קפוא בהרבה מובנים, הרגש שלי לא התפתח לגמרי, היכולת החשיבה שלי נעצרה אפילו הסובייקטיביות שלי עדיין לא הושלמה ואני בעצם לא עשוי לגמרי ילד.

החשיבה שלי היא מאד קונקרטית, כשאת ואבא אומרים לי משהו אני מקשיב ושומע אבל מבין את זה באופן מאד קונקרטי.

למשל כשאמרת לי אתמול שהשמיים עומדים ליפול זה היה מאד מפחיד כי הבנתי שהשמיים עומדים ליפול עלי באמת ושזה לא רק גשם.

אמא , אני מזכיר לך שאני לא רובוט המתפקד על פי חוקים מבחוץ. למרות שאת חושבת אולי שזה יעזור לי להתפתח.

אז לא , אני לא יכול להתפתח באופן מכני, אני לא יכול להתפתח עם זה שיגידו לי איך לדבר, איך לשחק, איך לחשוב ואפילו לא איך לפנטז.

אז נכון שאני מתנהג לפי החוקים שאת אומרת לי אבל זו לא הדרך שלי לגדול אלא הדרך שלך להרגיש טוב יותר עם עצמך ועם אחרים.

אמא ואבא אם אתם רוצים באמת לדעת מה יכול לעזור לי אז אספר לכם.

אני צריך סביבה קבועה ובטוחה, אשר מעניקה תשומת לב קשובה לכל שביב משמעות וסימן של סובייקטיביות שאני מגלה.

אני רוצה לגדול במקום ובמשפחה מכילה שיודעת לשנות את החרדות העמוקות שלי, בסביבה בה אני יכול להתחיל לבנות ולפתח את ההבחנות שלא התרחשו אצלי כשהייתי עוד ממש קטן.

אמא, הנוכחות שלך צריכה להיות מורגשת מאד . שימי לב כמה אני נגיש ועד כמה אני מרגיש שאני נתפס, כלומר עד כמה את יכולה לתת לי את ההרגשה שראו אותי, ששמעו אותי שהבינו אותי.

בגלל שאני ילד בלי מילים, ואני ילד של תחושות וצורות קונקרטיות אני גם צריך שיראו לי בדרך הזו שאני קיים ואני מוגן ושמור.

אמא, לפעמים את צריכה לעורר אותי, אולי אפילו לערער אותי עם כל החששות שלך,

אני מבקש ממך שתנסי כל פעם להחזיר אותי להיות באינטראקציה, בקריאה אלי, בהזמנה שלך אלי.

זה לא אומר שאת צריכה לצייר במקומי או לפעול במקומי, אבל אתם צריכים להיות אקטיבים באופן שיאפשר לי להתחיל להיות דרך המחשבות שלי, הרגשות שלי והתחושות שלי, לנסות להבין, לשמוע, להוליד, לאפשר את מחשבותיי, את תחושותיי ואת הרגשות שלי.

זה אומר למשל לקחת משהו מהמשחק או מההתנהגות שלי, התנהגות שאני עושה באופן חזרתי וחסר חיים ולהחיות אותו אך לא לשחק במקומי.

אמא אם תוכלי לבטא בעיקר את ההוויה [being] ולא להיות עסוקה כל הזמן בעשייה שלי [doing], להוסיף את החוויה, את הרגש, את הקול, את החיים.

אם תוכלי להוסיף את פס הקול הרגשי לחיים שלי שאני איבדתי או בעצם לעולם לא ייצרתי לעצמי אז הייתי מצליח להרגיש ולהתחיל להיות אני.

אמא ואבא ,

הדבר שהכי הייתי רוצה שתלמדו אותי זה האפשרות לדמיין, לפנטז, להרגיש.

לחשוב ולדבר זה חשוב אבל זה יגיע רק אחרי שאצליח להיות אני ולחוש את עצמי נפרד ללא אימה ופחד ואולי, אולי רק אחרי מסע ארוך איתי אוכל לכתוב לכם מכתב אוהב.

באהבה,

 

אני.

 

"קול הרגש" – ערב התרמה למען הקמת מרכז חניכה וליווי לסטודנטים אוטיסטים יתקיים בתאטרון הקאמרי ביום חמישי ה-30 ביוני, בשעה 20:30.

רן גולדן

רן גולדן

לתגובות

אולי יעניין אותך גם

הטרור באונ' בארהב

בצל האנטישמיות: ממשיכים להסביר את ישראל

עמית דרי מ"מילואימניקים בחזית" חזר השבוע לארץ אחרי מסע הרצאות ברחבי ארצות הברית, בעיקר באוניברסיטאות: "החבר'ה שלנו שהיו לפני חודש וחצי בקליפורניה חוו 'שדה קרב'"