11:55 23/05/2017
דף הבית > חם ברשת > "נושאת בגאווה את התואר 'מתנחלת'" | דעה

"נושאת בגאווה את התואר 'מתנחלת'" | דעה

תושבת טלמון מגיבה לטור שפרסמה בסוף השבוע העיתונאית אמילי עמרוסי ובו הסבירה מדוע עזבה את טלמון

בעליות מההר, כשכל החיים שלי ארוזים בכמה ארגזים במושב האחורי, ועוד כמה נשלחו כמה ימים לפני אל הדירה החדשה שאמורה להיקרא בית, חשבתי על טלמון. לא עזבתי עם התרסה או אמירה, והלוואי ובכלל הייתי נשארת.
המקום שהזכיר לי כל כמה זמן למה מקומות הם בית, ואחרים לעולם יישארו בגדר "דירה", כמה אנשים טובים יש בעולם, ולמה, למרות כל מה ומי שהם, הם לעולם לא יהיו אותם אנשים שהתקשורת מתארת או שאחרים ירגישו צורך "להגן" עליהם.

"היא גם טלמון שלי ושל הרבה אחרים יותר משל כל קורא אחר". צילום: שחר כהן
"טלמון היא גם שלי ושל הרבה אחרים יותר משל כל קורא אחר". צילום: שחר כהן

טלמון. הבית שלי בעשרים וכמעט ארבע השנים האחרונות. קצת יותר מכפול ממך, אמילי. אמנם אני הייתי הילדה שאמור להיות קשה איתה ביישוב, אבל גם לי לא הייתה מכונית בשמונה עשרה השנים הראשונות. בטח לא שתיים.
אני הייתי אותה ילדה שחוזרת לבית ריק. כמו הרבה ילדים אחרים בעיר, במושב ובקיבוץ. ילדי מפתח בתקופת האיניתיפאדה השנייה שלא הבינו מה משדרים במקום התכניות של חינוכית, ועד שאמא הגיעה לסגור בבהלה את המסך.

גדלתי עם קצת יותר פסטה במיקרוגל, אבל בדיוק כמו החברות. ראיתי איך שני ההורים שלי מפתחים קריירות שלא מביישות אפילו לא אחד, למרות שישה ילדים, למרות המרחק, למרות הנסיעות, למרות האפליקציה של המוקד שהייתה פתוחה על מסך הפלאפון מהרגע שעברו את המחסום. למרות המפתח, גדלתי עם אמונה שאנחנו יכולים לעשות וכל מה שנרצה לא משנה איפה נגור ומה תהיה הדרך הפוליטית שלי.
בגאווה אני נושאת את תואר המתנחלת לכל מקום אליו אני מגיעה. בושה היא לא חלק מהחיים ומהחינוך שלי. מתווכחת בעֹז עם חברים, מרצים ואנשים שלא שמעו על טלמון מעולם. שמחה שאני יודעת מי אנחנו וכמה אנחנו רחוקים מהמציאות המתוארת לנו. ולפעמים כן, מתייאשת. מתייאשת כי אף אחד לא עושה עבודה מספיק טובה כמו הכרות אמיתית עם כל איך שאנחנו נראים ומה שאנחנו עושים ביישוב – שהוא לא חצי משרה ברוב המקרים.

האנשים בטלמון רואי חשבון, פסיכולוגים, עורכי דין ורופאים. יש טייס וגם מנתח מוח. הנשים לא רק מורות, אלא בעצמן עסוקות בכל אחד מהמקצועות האלה, גם אם זה דורש בייביסיטר של ילדה בת עשר על תאומות בנות שש. ממש עד שאמא תחזור.
יש לנו טוענות לרבנות, וגם כאלה שהולכות עם מכנסיים ובלי כיסוי ראש. יש לנו חברות שלא בטוחות אם נשארו רק בגדר המאמינות ומצוות פחות הולך אצלן – וכאלה שכל יום שהן לא מדברות לשון הרע הוא עוד יום שהן מקרבות את המשיח.

יש משפחות שלא מאפשרות לבנות שלהן להופיע בתס"ים (תרגילי סדר) של בני עקיבא ומשפחות שלעולם התס"ים לא יספיקו להם, והלוואי וזה היה ריקוד מחול מושקע קצת יותר.
יש הכל מהכל. וכל האנשים וכל המקצועות וכל החינוך, אם רק מחפשים וקשובים וסבלניים.

קשה לחיות בחור. במשך כמה שנים גם היה קשה לחיות במקום בו לא רואים חילונים, ואנשים ששונים, וגם לפעמים לא חרדים, וערבים רק בכבישים. אבל יש הורים ויש חינוך של הורים. שידעו להסביר שאנחנו לא תמיד המציאות, ובחוץ יש יותר. ואף אחד בן עשרים וארבע לא יגיד שהוא לא מכיר, כי פעם-פעם ההורים שלו החליטו לגור בטלמון. כי אז, אז הוא פשוט נכשל בחינוך של עצמו.

אז למה הייתי נשארת בטלמון?

כי בקיץ של החטיפה חילקו לכתבים שלוקים ומקלחת בערב ושלוש ארוחות ביום. כי הנוף והאוויר לעולם יהיו יותר מנוף ואוויר בכל מקום אחר. כי עוצרים לי לטרמפים וגם לוקחים אותי עד הבית. כי חינכו אותי לקחת עד הבית אחרים. כי כשאני בוכה בבית הכנסת בשבת שלפני החתונה אישה מניחה לי יד על הכתף, למרות שהיא ואני מעולם לא דיברנו אפילו לא מילה. כי כשקורה משהו שואלים אם הכל בסדר, ושולחים עוגות. והשכנים שולחים ארוחת צהריים כשיש אירועים, עצובים או שמחים. כי הרב "השמרני" של היישוב הולך עם הבנים של הנוער לבריכה ומטביע אותם בשביל הצחוק. כי פתחו בר, ויש מרפאה שיותר קל להגיע אליה מאשר אל הזאת כשגרים בירושלים. כי המכולת פתוחה תמיד, ואולי המחירים, אבל החברים שיש שם. כי למרות הפחד, הכי קל בכלל להסביר שהחיילים אומרים שאצלנו משעמם. שקט, שקט. רק לפעמים.
כי למרות שטלמון מככבת אצלך אמילי, וגם המילים של אמא שלי אי שם בכתבה שלך, כטריגר לכמה אנחנו רעים – היא גם טלמון שלי ושל הרבה אחרים יותר משל כל קורא אחר.
היא הבית שלנו שמוזכר אצלך כל כמה כתבות. הבית שלנו שאת מדברת עליו ומזכירה יותר לרע וקושי מאשר לטוב וכמה פשוט לגור במקום שמחייך אלייך ואומר שלום. גם אם הוא לא שמע ולא יודע, ו"אתם חדשים כאן? כמה שנים?, מזל שהעלתי אתכם טרמפ. נעים להכיר".

כי עוד קשה לי להגיד שאני גרה במקום אחר, ושיוצא לי להגיע רק פעם בשבועיים.
כי ירושלים, גם אחרי שנתיים, היא כלום לעומת הבית. כי למרות ההפרדה בין בנים לבנות בסוף מוצאים דרך אמצע, תשאלי את הנוער, תשאלי אותנו. ומי שלא רוצה לא חייב. ואם יש הפרדה, אין לחלק חברים. תשאלי את אלה שההורים שלהם קצת יותר מקפידים מאחרים.

לגור בטלמון זאת פעם הייתה בחירה רק אידאולוגית שמסופרת כסיפורי קרב על שולחנות המשפחות הוותיקות. והיום קצת אידאולוגית והרבה נוחה. חלוצים, מתנחלים, מתיישבים, מפריחי השממה. טלמון פורחת בעׂצמה. אנשים חיים את חייהם כמו חצי מיליון האחרים שבפנים וכל השאר שבחוץ. הם בלי קרניים, הם לא חיים תחת כותרות מפוצצות, ולא קמים בבוקר עם רעל בעיניים ורובי עשן וכדורי סירחון.
הם לא.

הם חיים כעצמם, כל אחד ומשפחתו וחבריו. לא מייצגים כל היום, לא נושאים על גבם את המעמסה, אלא אם בחרו בכך. הם הולכים לעבודה, וחוזרים, ועושים כביסה. עם ילדים קטנים הן גם יוצאות לגינה. הם מארחים בשבתות חבורות של נוער כדי שאלה יישארו חברים גם אחרי התיכון. הם משכיבים את הילדים, רואים משחק של מכבי ואחרי שנעלו את הדלת הם גם ילכו לישון. הם יקומו בבוקר, יעשו סנדוויצ'ים עם שוקולד או גבינה או חביתה, ישלחו לאולפנה, לתיכון או לישיבה. ידאגו שהילד הגיע ומתי הוא חוזר הביתה ואז ילכו לעבודה בכל אחד מהמקצועות הרבים כל כך שיש לאנשים כאן ביישוב להציע.
בשבתות הם יפגשו עם החברים בדרך מבית הכנסת, וידברו על כלכלה ואם קיבלנו מדליה בג'ודו. יארחו כמה חיילים לארוחת שבת ויעלו זיכרונות מהשירות שלהם בלבנון בשנת 82'. הם חיים כמו החבר מהעבודה בתל אביב, שגר בחיפה. מנהלים איתו שיחות למרות שהוא מצביע מרצ. משוכנעים שיצליחו לשכנע את המשוכנעים בצדקת דרכם ויושרם ובזה שהם בסך הכל אנשים רגילים.

הם יכולים להתלונן על יוקר המחיה, על הנסיעה, על החום, על הקור, על הילדים בחופש הגדול, על זה שאין לנוער מספיק תעסוקה היום ואולי שילכו להתנדב קצת. ההתנדבות ההיא והמחנה לילדים מיוחדים ההוא, והירקות שקטפו – אולי הם לא מספיקים השנה.
למרות הכל, כולנו רוצים שייצאו מחונכים.
ממש כמו אנשים רגילים.

דודאית רקנטי

דודאית רקנטי

אולי יעניין אותך גם

סלפי חזן טראמפ מעוטר ע"י סנאפצט. צילום: Skazi Asher

הסלפי המביך גרר את הרשת למחוזות מעניינים

ח"כ אורן חזן הגניב סלפי עם נשיא ארה"ב טראמפ. ראוי או לא ראוי? בכל מקרה, הרשת לא נשארה אדישה

3 תגובות

  1. טור שנכתב ממקום פגוע לא צריך להתייחס..לצערי אמילי כל כך צודקת ,שהמראה מול הפרצוף של הציבור שאני חלק ממנו כואבת ומרגיזה אנשים כמו הכותבת .במקום לעשות חשבון נפש אמיתי ,היא עוסקת במגננה. אין בדל של אמת בקביעה שילדי ההתנחלויות מחונכים יותר ,לצערי ב24 שנים שחייתי בהתנחלות ראיתי ההיפך הגמור, ילדים חצופים שחשים שהם הכי אכותיים במדינה.

  2. את כותבת כמו שאת מדברת. זה מאוד לא ברור.
    אולי המשפט " כי המכולת פתוחה תמיד, ואולי המחירים, אבל החברים שיש שם" נשמע ברור עם המנגינה שהוספת לו בראש שלך, אבל לנו אין את המנגינה הזאת, ואנחנו לא מבינים מה את רוצה.
    תחשבי מה שאת רוצה על אמילי, היא יודעת לכתוב. קודם ברור, אחר כך מעניין ובסוף חתרני. תתחילי מברור.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.