דף הבית > תרבות > יש לי דוד שמת חייל, לא דוד חייל שמת

יש לי דוד שמת חייל, לא דוד חייל שמת

מוזר, אף פעם לא דיברו איתי על הדוד שנפל.רק ביום הזיכרון הדליקו נרות נשמה. עלו לבית העלמין.בצפירה שתקו שתיקה רועמת. ואני תמיד אמרתי לכולם יש לי דוד שמת חייל, לא דוד חייל שמת..

תמונת ילדות שלי ביום הזיכרון: צפירה. שלושה טקסים בזה אחר זה: ביד לבנים, בבית הספר ובחלקה הצבאית בבית העלמין. אני זוכרת את הסיפורים עליו במעורפל, אבל את המצבה שלו אני זוכרת היטב. אני זוכרת את עצמי עומדת נפעמת מול מצבת האבן הפשוטה, עליה נחקק שמו של דודי שלום כהן. כולם קראו לו שלומי. לא הכרתי אותו. הוא נהרג בעת שירותו הצבאי.

באתר ההנצחה כתוב ששלום הוא בנם של יצחק (הכהן) ושמחה. נולד באב תרצ"ט (אוגוסט 1939) בעיר תרורנת שבמרוקו. לפני שהמשפחה עלתה לארץ בשנת 1956 למד בבית-ספר צרפתי וגם ב"ישיבה", במקצועו היה בנאי מוסמך. בפברואר 1960 הוא גויס לצה"ל לחיל הלוגיסטיקה ונפל בעת מילוי תפקידו שנה וחצי לאחר מכן, ביום כ"ד בתשרי תשכ"ב(4.10.1961).הוא הובא למנוחת-עולמים בבית הקברות בקריית-גת כשהוא רק בן 22.

שלום
שלום הכהן ז"ל

שלומי: בכל יום כזה אני עוצמת חזק את עיניי ומנסה לדמיין אותך. אני רואה אותך מחייך וזועף ומודאג. כמעט חשבתי שהכרתי אותך ושוב נעלמת מעבר למסך הדמעות. הרי בצפירה הזאת לא ישמעו אם אזעק בקול רם.

אני זוכרת את תחושת ההשתייכות למשהו גדול ממך. רק שנים מאוחר יותר למדתי שיש לו שם, משפחת השכול. פתאום השיר של מתי כספי ששר העצב אין לו סוף, לאושר יש ויש. תפס מקום מרכזי אצלי.

שלוש תמונות יחידות נותרו מיותמות באלבום שדהה עם השנים. נדמה שכבר לא רואים גברים כאלה. לוחם חסון, רעמת שיער שחורה שאפילו הכובע לא יכול היה לרסנה, חיוך בטוח שנעלם מפניהם של לוחמי סוף המאה שלנו. עיניים שלא ראו אינתיפאדה. עיניים מאמינות, בטוחות, שזוהי המלחמה הראשונה והאחרונה. כתפיים רחבות, אדירות כוח, ידיים שחושלו בעבודת בנייה.

הוא לא ידע כי העוזי הלפות לכתפו, יהפוך עם השנים לנשק חובה. בכל יום זיכרון אני מביטה שוב ושוב בתמונות שלו ומתפכחת יותר. אני מבינה שזהו מעגל קסמים מסוכן ומרדים. בסיוטים שלי אני רואה נעליים צבאיות מאובקות , ללא רגליים בתוכן. מצעד איוולת של מדים המדיפים ריח של אבק ורצון לחיות. כומתה ישנה מחוררת כולה. ודסקית אחת עם מספר אישי.

עם השנים הבנתי שטקסי הזיכרון הם המקום בו המשפחות השכולות נפגשות עם חבריהן "לצרה" ועם החברה הישראלית בכלל. רק אחרי החיבוק הקולקטיבי הן נשארות עם האבדן, עם האבל, עם הכאב הפרטי. הריטואל הזה של מנהגי המוות גורם לכך שביקור בבית עלמין גם 20 שנים אחרי הפך לנורמה. עם השנים הבנתי שזה ביטוי של אבל, לא מסובך. הבנתי פתאום שבחלקה הצבאית, מתחת לכל גושי האבן הדוממים מסתתר מעשה גבורה,הקרבה,וחברות שאין כמותה.

 

טקס יום הזיכרון בהר הרצל 2015. צילום: פלאש 90
טקס יום הזיכרון בהר הרצל 2015. צילום: פלאש 90

 

אנחנו זקוקים ליום הזה,כדי לשוב ולבחון שוב את זהותנו ויציבותנו כחברה. האבל בדד ישכון לו, בסופו של יום. האבל הוא אישי, בודד, פרטי, האבל האישי הוא מסע לכל החיים. ההורים השכולים הפכו עם השנים "לאנדרטה חיה" של הבנים שנפלו. ציפו מהם שיהיו חזקים. שיישאו באחריות ההנצחה לנצח ולזיכרון עולם. מצופה מהם לנשוך שפתיים ולא לומר דבר. אסור להראות את הכאב בחוץ. מותר היה לחוות יגון, רק מאחורי דלתיים סגורות.

מוזר, אף פעם לא דיברו איתי על הדוד שנפל. רק ביום הזיכרון הדליקו נרות נשמה ועלו לבית העלמין. בצפירה שתקו שתיקה רועמת. ואני תמיד אמרתי לכולם יש לי דוד שמת חייל, לא דוד חייל שמת. מתוך האבל והשכול אנו רוצים להמשיך הלאה. לא להקדיש יום אחד לזיכרון ובשאר הימים לשכוח. אלא לקחת עמנו את אלה שהיו ואינם. לחיות את חיינו בקדושה מתוך הרגשת השליחות. אנשים גדולים וגיבורים, רבים רבים, נפלו והשאירו לנו צוואה.

עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ונצעק אמן.

‫ציפורה חלפון‬‎

‫ציפורה חלפון‬‎

פובליציסטית,דוברת פעילה קהילתית,אופטימיסטית. אוהבת אנשים. מאמינה בדרך שלי!באמת שלי!ובאלוקים שלי!
‫ציפורה חלפון‬‎

אולי יעניין אותך גם

מנכל משרד החינוך שמואל אבואב בעצרת נצר אחרון. צילום: דוברות משרד החינוך.

אלפי תלמידים עלו לקברם של ניצולי שואה שנפלו במלחמות

כ-6,000 בני נוער מכל רחבי הארץ פקדו היום את קבריהם של 148 חללים ניצולי שואה, שקבורים בבתי העלמין הצבאיים ברחבי הארץ, ואין איש שפוקד אותם בימי הזיכרון

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.