17:28 28/05/2017
מבזקים

ערבים הציתו כניסת בית של יהודי בעיר העתיקה בירושלים

דף הבית > תרבות > ילדי המשואות

ילדי המשואות

פגשתי את דור לפני כמה חודשים. אחרי כמה קילומטרים של נסיעה הוא התחיל לשפוך לפניי את משנתו הפוליטית. פירט לי את הדרך אותה עשה בתנועה בה הוא חבר, דרך שהולכת להסתיים עם גיוסו לצה"ל. בן כמה אתה? עצרתי אותו. עוד מעט בן שמונה עשרה, הוא המשיך, זה כבר כמה חודשים שאני מנסה לשכנע את מנהלת …

פגשתי את דור לפני כמה חודשים. אחרי כמה קילומטרים של נסיעה הוא התחיל לשפוך לפניי את משנתו הפוליטית. פירט לי את הדרך אותה עשה בתנועה בה הוא חבר, דרך שהולכת להסתיים עם גיוסו לצה"ל.
בן כמה אתה? עצרתי אותו.
עוד מעט בן שמונה עשרה, הוא המשיך, זה כבר כמה חודשים שאני מנסה לשכנע את מנהלת בית הספר שתעניק לי את רשותה להעביר פעילויות פוליטיות לחברים בכיתה. את מבינה? הוא שאל, בית הספר שלי הוא לא ממש כמוני ואני רוצה לשנות. הם עוד מעט יצביעו בבחירות והם אפילו לא יודעים מי בנה את המקום בו הם חיים. הם לא יודעים כלום.

כל התמונות של אדוה בפייסבוק הן עם דנה, הילדה אותה היא חונכת כבר כמעט שש שנים. פגשה אותה במקרה במועדונית של איזו עמותה שהיא החליטה להתנדב בה בשעות הפנאי שלה בכתה י' ומאז, היא כבר עוד מעט משתחררת מהצבא. ועדיין היא ודנה. דנה והיא. דנה צריכה שיסחבו אותה במדרגות ושיחליפו לה ויסדרו אותה. היא צריכה תמיכה נפשית, לא להרגיש שונה. כי מבחינה קוגניטיבית היא מבינה יותר מדי לפעמים. אדוה שם. נוסעת איתה בסופי שבוע כשהיא חוזרת הביתה. כמה שעות של מנוחה, אומרת שלום למשפחה ויוצאת. בחופשים, בחגים. אדוה ודנה. דנה ואדוה. שש שנים של חסד.

צילום: נערות. אילוסטרציה

לתפארת מדינת ישראל יעמדו ויגידו השנה שתי ילדות.

לתפארת המדינה, לתפארת האנשים החיים בה, לתפארת מעשיי וגבורתיי, לתפארת יכולתיי. רוחי. מעשיי.
לתפארת היכולת שלי לצאת מעצמי למען עמי ואנשיי, למען אלה הזקוקים לי, יגידו הלל ורותם. ילדות המשואות.

מאחוריהן ואיתן יעמדו אלפי ילדים שבגבורתם הם עושים ככל יכולתם למען כל אלה שהם לא הם. מתנדבי העמותות, העוזרים לקשישים, אלה המרימים נכים, אורזים מצרכי מזון, מקימים חמ"לים לעזרה, מקרבים אוזן קשבת למי שאין אחר שיקשיב לו, מעניקים סיוע במד"א, מחלקים ממתקים במחלקות של בתי חולים, שרים לאנשים דואבים ופצועים, נלחמים על הדעות שלהם, על עולם וארץ מתוקנים ונכונים יותר.
יעמדו כל אלה שבין שיעור לטסט מדליקים נרות בלבבות של אנשים.

כשהייתי נערה לא עניינו אותי דברים רבים שמעניינים אותי כיום. פוליטית, כמתנחלת, הייתי בעיקר פסיבית כמו רוב חבריי וחברותיי, מתנחלים מעצם היותנו גרים במקום מסוים בשנה מסוימת ותחת קו ירוק מסוים. אין דעות אחרות מההורים או מהמורים. הולכים להפגנות נגד גירוש ולומדים שהמילה התנתקות היא רק של צד אחד במפה הפוליטית. אבל זה הכל חברתי, כי מגניב וזה מה שאמרו לנו לצעוק בבית. לא מבינים את המהות הבסיסית, לא מבינים על מה נלחמים.
כשהייתי נערה חויבתי בעשייה חברתית. לא אהבתי אותה. הייתי עושה הכל כדי לא להגיע אליה ואל השעות הארוכות שהיא לקחה מחיי. פתאום שיעורי הבית בתנ"ך היו מרתקים, העיקר לא לחנוך ילד במשפחה עם הרבה טלוויזיות ומסכים, אבל בלי שום דבר אחר בבית. חויבתי לעשות משהו שלא אהבתי, שלא הבנתי.
כשהייתי נערה העולם הגדול היה רחוק ממני. כל התנדבות בה לקחתי חלק נגמרה בעקבות חוסר חשק ורצון להמשיך בה. כל מעשה טוב דהה עם השנים. הייתי נערה שהיא ילדה שמתעסקת באייסיקיו ובבנים, שהולכת לשיעורי נגינה ומדי פעם נזכרת בלימודים, שמתעסקת בעצמה.

הלל ורותם, בנות שבע עשרה ושמונה עשרה בהתאמה, יעמדו השנה על הבמה בהר הרצל וידליקו משואה. דור, אדוה ועוד רבים שכמותם, יכולים להיות גאים. אנחנו גאים על שבמקום בו אנו חיים אלפי ילדים עושים מה שמבוגרים לעולם לא יעשו: יוצאים מעצמם, מדליקים תקווה וכוח בחיים של אחרים ללא בקשה של תמורה. ללא היכולת להרגיש שהם עושים משהו שאף אחד לא מצפה מהם לעשות.

ילדי המשואות יעמדו על הבמה השנה ויצעקו שהם עושים זאת לתפארת מדינת ישראל.
לתפארתה ולתפארתנו.

דודאית רקנטי

דודאית רקנטי

אולי יעניין אותך גם

רוח אחרת, הסרט

מאחורי הקלעים של חידוש ההתיישבות ביהודה ושומרון

סרטר דוקומנטרי חדש שהכינה מנורה חזני, בתו של בני קצובר, מביא לראשונה את הסיפורים, העדויות והחוויות של מי ששינו את מדינת ישראל לבלתי היכר. "הם גיבורים, עם ישראל מעריץ אותם"

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.