5:07 29/06/2017
דף הבית > חם ברשת > חיים ומוות ביד הלשון

חיים ומוות ביד הלשון

אם לקחתם משהו אחד מכל המסע הכתוב הזה קחו את ההרגל לחשוב רגע לפני שמילה יוצאת מהפה, בדיוק כמו שאתם מסתכלים לפני שאתם צועדים את הצעד הבא

אני זוכרת שהתשובה שלו הפתיעה אותי. שאלתי סתם כזה, כי באמת עניין אותי. אולי היינו מאורסים אז, אולי כבר נשואים, לא זוכרת במדויק. אני רק זוכרת שהייתי מספיק בטוחה בעצמי – בעצמנו – כדי לשאול. אני זוכרת שהתשובה שלו הפתיעה אותי כי הוא הראשון שענה לי שאני מוצאת חן בעיניו בגלל שאני חדה ומדויקת במילים שלי ולא בגלל שאני יפה או חמודה או משהו כזה שמתאים באופן כללי לכל אחת שהיא בת הזוג שלך.

התשובה הזו הפתיעה אותי גם בגלל שלא חשבתי שאנשים סביבי שמים לב. לפני המון המון שנים אחי הקטן הפך להיות לא כל כך קטן וכבר לא השתלם ללכת איתו מכות וככה גיליתי שללשון שלי יש כוח הרבה יותר מאשר לידיים שלי. לא רק מטאפורית, אני כזאת חלשלושה שיש מצב שגם פיזית יש יותר מסה לשריר הלשון שלי מאשר לבייספס.

בכל מקרה, באחת הפעמים התלוננתי שוב לפני אימא שהאחים שלי מציקים לי כשאני מצדי לא עושה להם כלום. "בטח", היא אמרה לי, "והלשון החדה שלך לא נחשבת?" הייתי אז אולי בת 13 וזה זכור לי עד היום, הזעזוע המטלטל בהבנה כמה כוח יש לי בפה.

 

מדויקת כמו חץ למטרה. צילום: אילוסטרציה
מדויקת כמו חץ למטרה. צילום: אילוסטרציה

המון שנים חלפו מאז. לא רק שהחדות שלי לא הספיקה כדי לשמר את הקשר ההוא שהתפרק, גם בכלל, בחיים – כל כך הרבה פעמים אמרתי דברים מתוך כעס שהתחרטתי עליהם ברגע שיצאו לי מהפה, כשראיתי את הבעת הכאב על האדם שעמד מולי. לפעמים החרטה הכתה בי כמה ימים מאוחר יותר, לפעמים כמה שנים מאוחר יותר, אבל כמו בסיפור עם הילד והמסמרים – אפשר להתנצל המון המון על מילים, אבל אף פעם לא להחזיר אותן בחזרה. לפעמים התחרטתי בלי לגרום בכלל כאב בצד השני אלא רק לעצמי.

מילים הן הלבוש של המחשבות. לבוש מסתיר חלקים מאיתנו אבל רק איתו אנחנו יוצאים לרחוב ובדיוק כך מילים מקטינות מעט את המחשבות שלנו אבל הן הדרך היחידה שלנו לבטא את עצמנו, אז אנחנו 'מתפשרים' על הלבוש הלא מספק הזה. לפעמים הלבוש הזה יוצא לא נכון או משקף רק חלק קטן מההוויה שלנו ואז גם על דיבור כזה אנחנו מתחרטים.

בלי שקט להתפלל

הטור הזה יושב לי בראש עוד מראש השנה, כשישבתי בבית כנסת אחוזה חרדת קודש, רק אני והסידור מתחת לכיסוי הראש וניסיתי לדבר עם בוראי. להמליכו, לבקש ממנו סליחה, לבקש ממנו בריאות ושמחה וראיה צלולה של טוב ורע ושתהיה שנה טובה במוזיקה ויהיו הרבה ימי שמש אבל גם מספיק גשמים ובעודי שחה עם בוראי ומבקשת ממנו אי אלו בקשות פרטיות וכלליות, חשובות יותר וחשובות פחות, נכנסה לי פתאום שיחה אחת.

בשיא הכוונה הגענו לאל-ג'זירה. צילום: Peter van der Sluijs
בשיא הכוונה הגענו לאל-ג'זירה. צילום: Peter van der Sluijs

זה הרגיש כמו כשנוסעים בכביש הבקעה ופתאום גלגל"צ הופך לסירוגין לאל ג'זירה. לוקח לך רגע להבין שזה לא טוויסט מגניב בשיר של דודו אהרון אלא יותר שיר של אום כולתום. הגברת מאחורי חשבה שזהו הזמן האידיאלי לדון עם בתה אילו מפיות הכי מתאימות לארוחת החג. כחכחתי מעט בגרוני וניסיתי לחזור לשיח. שוב לקח לי זמן לבנות ריכוז, לדמיין את עצמי עומדת מול בורא עולם, לחשוב על עצמי כפרט וכחלק מהכלל ולהתחיל לפרוש את בקשותי.

בדיוק כשהגעתי לשיא הריכוז, לשיא הכוונה, הגברת מאחורי החליטה שזה זמן טוב לדון עם שכנתה לספסל על כמה קר בבית הכנסת ואיך הם מגזימים עם הקירור ומי משלם על זה בכלל העיקר אחר כך הם מעודדים אותנו לקנות לבעלים שלנו עליות לכל המרבה במחיר.

זה הבעיר בי משהו. הרגשתי כל כך חסרת אונים פתאום. אם פה, בבית הכנסת, אני לא יכולה להתפלל כמו שצריך- איפה כן? זה גרם לי לתהות האם הגברת בכלל מודעת למה שהיא מעוללת, למחיר הכבד שיש למילה שהיא בחרה להוציא מהפה, לכמה הרת גורל וקריטית השיחה שלה.

אני בטוחה שלא, אגב. כמה מאיתנו מודעים לכל מילה ומילה שיוצאת להם מהפה? כמה מאיתנו מרגישים באמת ובתמים שהמילים שלהם הן נשק? כמה מאיתנו מקדישים יותר מחצי שניה למחשבה לפני בהם בוחרים את דרך הניסוח שלהם?

זעמתי במקרה ההוא בבית הכנסת. הרגשתי שחמסו ממני משהו שהתכוננתי אליו, נפשית ורגשית, זמן רב. אמרתי לעצמי שאנחנו לא חיים בואקום ועלינו פשוט להסתדר בחברה שלא תמיד קשובה ונענית לצרכים שלנו ועדיין, עד היום (חודש לפני פורים), התחושה ההיא חרוטה בי.

תוספת אמונה

כשהתגרשתי החלטתי להוסיף לעצמי 'אמונה'. את כל השיקולים וההיבטים בהוספת שם כבר פירטתי בפוסט נפרד אבל להורים שלי היה חשוב שיהיה על הוספת השם אישור רבני. פנינו לרב שאמר שאמונה זה אחלה והמליץ גם ללמוד הלכות לשון הרע. עכשיו אני, עם כמה שאני דוסית, לא מתחברת יותר מדי ללימודי הלכות שגורמים לי בעיקר לנוע באי נוחות נוכח כל מה שאני לא מקפידה עליו, אבל הרב אמר. אז חיפשתי דרך ללמוד כמו שצריך. זה התחיל במייל, איבד די מהר מהאפקטיביות שלו כשהפסקתי לפתוח מיילים והמשיך בהלכות לשון הרע שמתקבלות בוואטסאפ. כל יום 2 הלכות לרפואת פצוע מ"צוק איתן", יהודה יצחק בן איריס.

 

דווקא מהוואטסאפ הגיעה הישועה. צילום: אילוסטרציה
דווקא מהוואטסאפ הגיעה הישועה. צילום: אילוסטרציה

בהתחלה זה הרגיש קצת תלוש וקצת טרחני אבל די מהר הרגשתי שזה משפיע עלי. מילים שיצאו לי מהפה זכו לליווי מחשבתי לגבי היעילות שיש בהן, הצורך שלהן, האם הניסוח מדויק, האם הכרחי לומר. אני יודעת שאי אפשר לחיות ככה, ואני באמת האחרונה שאפשר להגיד עליה ששתקנית, ועדיין, משהו ברגישות קצת התחדד.

אם להאמין לבחור מתחילת הטור, אפשר להגיד שהחלק בי שמעריך את כוחה של המילה ואת משקלה הפך להיות מדויק יותר.

כשמישהו מתנהג לא בסדר, למשל, מאוד לא ברור לי למה אנשים מייחסים את מילות הגנאי דווקא לאימא שלו. לכו תדעו מה היה טיב היחסים ביניהם, לכו תדעו איזו אישה היא. אם מישהו מעצבן אתכם, כדאי לומר 'הוא האיש הכי מעצבן שאני מכיר', אם מישהו מתנהג בטיפשות אפשר לומר 'הוא מתנהג כמו טיפש!'. תדייקו במילים שלכם, ככה אנשים יקשיבו לכם יותר ואפילו יבינו אתכם יותר.

פייסבוק הוא כלי חזק. קשה לפספס את הנזק העצום והתועלת האדירה שהוא גורם. אנשים לוקחים את המחשבות שלהם, לעתים מחשבות שבקושי מגיעות לחלק המודע לפני שהן מגיעות למקלדת, ומוציאים אותן בלבוש המילה הכתובה. כמה פעמים לחצתי על שיתוף מתוך סערת רגשות, כמה פעמים לא האמנתי לעוולות שאני רואה ברשת והרגשתי שאני צריכה לצרוח אותן לעולם ופייסבוק היה המגפון הכי רם והכי נגיש לי.

עד שנפל לי האסימון.

המילים שלי, גם הכתובות, הן נשק רב עוצמה. למה להשתמש בו לשיתוף עוד שטות שאיזה פוליטיקאית אמרה במקום לשתף חסד, טוב, אהבה, נחמה? למה להגביה את החומות, למה להבעיר את הגיצים, למה להרתיח את האווירה- אם אני יכולה לבחור ש… לא?

הטור הזה אמנם יתפרסם עוד המון זמן אבל הוא נכתב עכשיו, בפורים קטן.

בדיחה סרת טעם

בשבוע החולף יצא לי לאבד שליטה פעמיים. כאילו, מן הסתם הרבה יותר פעמים אבל בגבולות הפייסבוק איבדתי שליטה פעמיים.

הפעם הראשונה היתה כשראיתי תמונה שקראה לתייג את החבר הזה שאתם בטוחים שיואשם בעתיד בהטרדה מינית והפעם השניה היתה כשאושית רשת, שלפי איזה סקר דמיקולו אהובה במיוחד על הציבור שלי, כתב "אין לי בעיה להכות אישה שיצא מהמטבח". זה נכתב כבדיחה, כמובן. חה. חה.

שני המקרים האלה נתנו לי אגרוף בבטן. אני, זו שתמיד מרצה לכל העולם על איך שיח קובע בלי משים את גבולות ההתנהלות והמוסר בחברה. איך זה שאנחנו רגילות להגיד 'יו אני נוהגת כמו אישה' רק משקף כמה עצוב המצב ואיך כינוי – שאני לא יכולה לכתוב אותו כי הוא לא מכבודי ולא מכבודכם – לגבר שמתנהג בצורה 'לא גברית' הוא זה שהופך אותנו בסוף לחברה שמרשה לעצמה להתעלם מכך שהיחס לנשים במרחב הציבורי מבזה.

את שניהם שיתפתי בקיר שלי למרות שהם לא מפיצים אהבה ונצנצים כי בשניהם הרגשתי שיש סכנה ממשית שחייבים להזהיר מפניה.

את הראשון, מסתבר, יצר בחור בשם איתן. אני אשקר אם אגיד שאני מתאהבת בכל פוסט שלו, אבל גם אשקר אם אגיד שלא שמעתי עליו מעולם. אושיה רחוקה כזו. חבר משותף תייג אותו ואיתן הדהים אותי בדרך שבה בחר להתייחס. הוא התנצל. פשוט ככה. הסביר שזו היתה בדיחה סרת טעם. שברגע שהוא הבין כמה היא פוגענית, הוא הסיר אותה אבל התמונה ממשיכה להסתובב ברשת. לא רק זה, הוא גם הודה לי (!) על זה שביררתי אתו קודם לפני ש"נכנסתי בו".

אני מודה שהתגובה שלו מעט הוציאה אותי מאיזון ונדהמתי לחלוטין מהענווה ומההבנה של הכוח במילה שיש לו.

"זה רק היה בצחוק"

הסיבה שהתגובה שלו הדהימה אותי כל כך קשורה דווקא לאושיה שפירסם תגובה שאין לו בעיה להכות אישה. אז נכון, היינו אמורים להבין מההקשר שזה היה בצחוק. ונכון, כל האנשים שתמכו בי תמכו בי בפרטי ולא בשרשור בו התגובה נכתבה כי שם כל 2 הבנות שתמכו בי זכו לשטיפת "סאחיות", ועדיין. הבחור חושב שזה מצחיק.

1 מתוך 10 נשים נפגעות מאלימות בישראל, אבל אותו זה הצחיק. זו לא פעם ראשונה שאני פונה אליו בקשר לכתיבה פוגענית שלו. הפעם הראשונה היתה מזמן, כשלא היה קיים בכלל המושג אושיה וכל מי שהכיר אותו זה כמה מכורי רשת כמוני והגזרים שנשארו בקרקעית של המגירה במקרר. גם אז וגם הפעם התגובה שלו היתה לא פחות מאלימה. הוא תקף אותי, האשים אותי שאני בסה"כ לא מבינה את ההומור שלו (מי שישמע איזה תחכום, ממש אמיר מויאל), שאני כבדה, טרחנית, סחית (לא ציטוט מדויק) והמליץ לי לנוח ולשתות מים (כן ציטוט מדויק). ככה הוא הגיב בפעם הראשונה שהערתי לו- ולכן נדהמתי מהרוך, הענווה והנחמדות של איתן- וככה בדיוק הוא הגיב בפעם השניה.

אל תמהרו לכתוב, מהרו לדייק. צילום: אילוסטרציה
אל תמהרו לכתוב, מהרו לדייק. צילום: אילוסטרציה

פתאום קלטתי שלאנשים אין שמץ של מושג על מה הם דורכים כשהם רצים לשתף מה שבא להם. אין לאנשים מושג מה המחיר של המילים שלהם, מה ההשלכות של הפוסט שהם פרסמו הבוקר, מה הסערה שמתחוללת במקום אחר בגלל משב מכנפי הפרפר של משפט שהיה נראה להם שווה פרסום.

חברים טובים ואהובים שלי מפרסמים לא פעם סטטוס שאמנם מצחיק, אבל רק בגלל שהוא יורד על נשים, או משפיל מיעוטים, או רומס – בפשטות- את האחר.

אז קודם כל תודה לאיתן, ששיקף לי שוב, כמה חשובות מילים. תודה לכל מי שהגיע עד לכאן, אני יודעת שהפעם הארכתי.

אם לקחתם משהו אחד מכל המסע הכתוב הזה קחו את ההרגל לחשוב רגע לפני שמילה יוצאת מהפה, בדיוק כמו שאתם מסתכלים לפני שאתם צועדים את הצעד הבא.

שירה-אמונה אמסלם

שירה-אמונה אמסלם

מרפאה בעיסוק, כדרך חיים בעיקר (וגם כמקצוע). משתדלת לראות נכוחה, להבחין, לאהוב, לקחת אחריות.

אולי יעניין אותך גם

המכתב ששלח רה"מ הראשו ופורסם על ידי הנין. צילום: ליאור שורקה

המכתב ששלח בן גוריון לאמא לעשרה ילדים

"תזכי לגדל אותם לתורה לעבודה ולמעשים טובים", כך כתב רה"מ הראשון דוד בן גוריון במכתב למזל כהן. לאחר פטירתה, פרסם נינה את המכתב שהפך לוויראלי