דף הבית > תרבות > בני ברק, תל אביב, ירושלים: רשמי מסע

בני ברק, תל אביב, ירושלים: רשמי מסע

ביום אחד עברתי את שלושתן, וכל אחת היא סיפור. כאילו עברתי מעולם אחד למשנהו. תפאורה שמשתנה, אנשים אחרים.

ארבע ילדות עולות בעליה. אחת מהן, בת 9 לערך, סוחבת עגלה עם שתי קטנטנות עליה. מדי פעם מחליפה עם הילדה שצועדת לידה. פעם היא, ופעם השניה. דוחפות ועולות.
על יד אחת מהן מתנדנד פלאפון, בטח כשר, למקרה הצורך. אולי ילכו לאיבוד, אולי יצטרכו לחזור הביתה מהר או יתקשרו להודיע שהן מאחרות, הרי לוקח זמן לעלות עליה שכזאת.
בני ברק.
שני ילדים משחקים תופסת על המדרכה, ילדה מונעת מאחיה לחצות את הכביש מבלי להסתכל, אברכים יוצאים להפסקה מהלימוד, עוברים ושבים עולם ויורדים מהתחבורה הציבורית, חוצים את הרחוב, סוחבים קניות מהשוק. אמצע היום בעיר שגם בלילה אינה נרדמת לעולם. לא היא ולא הילדים בה.

בני ברק. צילום: פלאש90
בני ברק. צילום: פלאש90

תל אביב. אמן רחוב תופס רמזור אדום ומרים הצגת יחיד לפני המכוניות העומדות. כשהרמזור מתחלף הוא נעלם כלא היה והמכוניות ממשיכות בשלהן. אולי נתנו לו כמה שקלים.
לא רואים הרבה אמנים שכאלה בעיר הזאת שכל כולה ראווה, כח ויופי. יש אנשים הנרדמים על ספסלים, אחרים ינגנו מדי פעם בפתח השוק, אך תל אביב נקיה היא. מורכבת מאנשים שונים ומשונים. אנשים זקנים יושבים עם מלוויהם. משוחחים או דוממים בשדרות הירוקות המובילות אל הים.
יום שני ובתי הקפה מלאים, גם בלילה כשקר ליד הים. פלנטה אחרת, אי אל שפיות או של שקר, עיתוני "הארץ" מונחים בדייקנות על הדלפקים. בימי שישי אפשר למצוא גם עיתונים אחרים מונחים בערמות על הספסלים. אנשים מושיטים ידיים לקחת, או חולפים על פניהם. לא מעוניינים בעולם של אמת.
הרבה דיברו על האם היא עיר שאנשים בה יודעים, או בוחרים לא לדעת, או פשוט אינם יודעים לא במתכוון. האם רק כשהדברים קורים אצלה אז היא מתעוררת, או האם היא חלק מכל מה שקורה גם כשאנשים לעולם לא עוצרים בה את עיסוקיהם.

נערה מחכה במעבר חצייה, מחזיקה בידה שופר ומנסה לתקוע בו. לא משנה שכבר עוד מעט פסח. מאחוריה איש מסתובב סביב עצמו, מתעד את ההמולה והכבישים, את תחילת של העיר, במצלמת וידאו. מישהי ברכבת לוחשת שהיא עוברת דירה. נמאס לה לשמוע על דו קיום. היא אמנם מאמינה בו, איך אינה רוצה לקחת עוד חלק בתהליך. לפני תקופה מישהו הזהיר בקול שלא מדברים ברחוב, זה לא הזמן. הזמן הוא להסתכל אחורה, וללכת מהר. ללכת מהר. ללכת מהר. לא לעצור אף לא לרגע. ככה היא ירושלים. אפשר לנשום את האנשים באוויר, אפשר להסתכל קדימה בזמן שאחרים צועקים לא לשכוח להסתכל מדי פעם אחורה. אנשים נבהלים מעצם היותם בלתי מפחדים.
ובשבת. בשבת יש שקט. שקט של עיר קדושה. למרות שהסטודנטים פה ילחשו ויגידו שהקדושה הזאת מיצתה את עצמה. הם רוצים פתוח בשבת ואוטובוסים.
זאת עיר שגועשת ורועשת אבל אכשהו מורגש בה שהיא תמיד על מי מנוחות. כל סירנה וצפירה מעבירה את היד אוטומטית לאתרי החדשות. ואחד לשני מהמהמים, זאת בטח יולדת. כל דקירה גורמת לצאת מחדש. לנשום את האוויר שבה.

כשלומדים צילום לומדים להסתכל. פתאום כל איש וכל מצב הוא אופציה לאירוע. כל אחד שיושב באוטובוס הוא סיפור שהולך ונערם, הוא תקווה לפריים חדש. כשלומדים לכתוב לומדים לשמוע מה קרה, לומדים להפוך את מה שאנחנו חושבים למילים שהן ממש. מהותיות. גורמות ועושות. כשלומדים להסתכל ולשמוע לומדים שבכל מקום שאליו מגיעים כשמסתכלים מבחוץ, רואים אחרת.

תל אביב. צילום: פלאש90
תל אביב. צילום: פלאש90

בני ברק – תל אביב – ירושלים.
ביום אחד עברתי את שלושתן, וכל אחת היא סיפור. כאילו עברתי מעולם אחד למשנהו. תפאורה שמשתנה, אנשים אחרים. ילדים במקום מבוגרים, בתי קפה במקום בתי כנסת, אוטובוסים ורכבת וכאלה שנוסעים רק באופניים. כי תל אביב היא מישור ושם זה תמיד יהיה קל יותר.
מה קורה כשאנחנו בוחרים להסתכל על מקומות בצורה שונה. כשאנחנו מוצאים את עצמנו אוהבים מקומות שלעולם לא היינו בהם לפני.
מה קורה כשאנחנו מחליטים שאנחנו בוחנים מלכתחילה אחרת, כשאנחנו מסתכלים על כאלה שנולדנו לשנוא. שמעולם לא ראינו בדרך אחרת מאיך שחונכנו.

שלוש הערים האלו הן מרכז.
הן מאות של בני אדם הולכים ברחובות ולא יודעים שאחרים מסתובבים, מסתכלים ובוחנים אותם. כל אחת מהן מסמלת אחר, זהות, יכולת, שיווין ושונות.
הן שונות בדרך בה למדנו להסתכל עליהן. הן הדרך הראשונה בשינוי הסתכלות על העולם שלנו. על מי שחי בו. הן היכולת שלנו להסתכל מבחוץ וללמוד מי אנחנו ואיך אנחנו חושבים, ממש דרכן.

בני ברק – תל אביב – ירושלים
מסע.

דודאית רקנטי

דודאית רקנטי

אולי יעניין אותך גם

מנכל משרד החינוך שמואל אבואב בעצרת נצר אחרון. צילום: דוברות משרד החינוך.

אלפי תלמידים עלו לקברם של ניצולי שואה שנפלו במלחמות

כ-6,000 בני נוער מכל רחבי הארץ פקדו היום את קבריהם של 148 חללים ניצולי שואה, שקבורים בבתי העלמין הצבאיים ברחבי הארץ, ואין איש שפוקד אותם בימי הזיכרון

תגובה אחת

  1. את כותבת מדהים. כ"כ דייקת בתיאור של המקומות.
    שנזכה לאהבת ישראל 🙂

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.