17:29 28/05/2017
מבזקים

ערבים הציתו כניסת בית של יהודי בעיר העתיקה בירושלים

דף הבית > תרבות > בלוז לחופש הגדול

בלוז לחופש הגדול

מיהו אדם חופשי באמת, אסיר, תלמיד בכיתה ג' או ההורה הממוצע? לפרחי ערוגת דור ה-y בבית הספר שלי יש תשובה משלהם

בצדו האחד של הלוח שרבטתי איש ניצב על מדשאה ליד בית. בצדו האחר – איש בכלוב סורגים שעליו שלט "ברוכים הבאים לבית הכלא".

הרעיון היה פשוט. אשאל אותם מי מבין שני האנשים חופשי יותר בעיניהם. כשנסכים שהאיש שאינו כבול מאחורי סורג ובריח נראה חופשי יותר – ניכנס לעומקו של השיעור ונשוחח על חירות חיצונית לעומת חירות פנימית. עוד תכננתי שנקרא יחד את נאומו של נתן שרנסקי יבדל"א, שנישא לאחר שהואשם בעבירות חמורות בבית הדין הסובייטי, ערב הקראת גזר הדין. נאום שהוא כולו בלוז לחופש הגדול של לב יהודי מלא אמונה ותקווה.

אלא שרק חצי כיתה חשבה שהאיש על הדשא חופשי יותר. החצי השני סבר שדווקא האיש מאחורי הסורגים הוא החופשי, בלי ספק. באחת הכיתות כמעט כולם הצביעו לאיש הסורגים, זה שהמילים "בית כלא" מתנוססות מעל ראשו בחגיגיות אירונית. חשבתי שהם חומדים לצון או מרגישים בי שאני מצפה לתשובה השנייה ומנסים להתחכם, וביקשתי מהם לנמק. בכל הכיתות בליל הקולות והנימוקים הצטרפו לקול אחד חזק וברור: האיש מאחורי הסורגים חופשי יותר – כי אין לו מחויבות.

 

מי חופשי יותר, האסיר או האזרח הפשוט?צילום: אילוסטרציה
מי חופשי יותר, האסיר או האזרח הפשוט?צילום: אילוסטרציה

 

ביקשתי שיסבירו ויפרטו, והם ענו בלי להתבלבל: הוא לא צריך לבשל, לכבס, לעבוד. בניסיון להמחיש להם את כובד המגבלות שמונחות על אותו "דייר כלא נטול מחויבות" עברתי לדבר במגרש שלהם. תלמידים מרבים להתלונן על חוקים שההורים שלהם מכתיבים, לדבר על הכורח לחזור הביתה בשעה שנקבעה עבורם, ההכרח לאכול מה שבישלו ההורים ועוד.

"מי יותר חופשי", שאלתי בהבעת ניצחון, "אתם או ההורים שלכם?". שלושים וואיניקים-של-העתיד, בני דור ה-Y של 2036, הביטו בי כאילו שאלתי את הדבר המובן מאליו ביקום וענו בקול אחד: אנחנו.

בלוז לחופש הגדול. צילום: אילוסטרציה
בלוז לחופש הגדול. צילום: אילוסטרציה

"אבל הם אומרים לכם מתי לחזור הביתה!", ניסיתי, ונעניתי בתשובה פשוטה. "הם חוזרים ב-11 בלילה, ואין להם באמת בחירה כי אחרת לא תהיה להם עבודה", הם השיבו. "הם בוחרים איזה אוכל לקנות בסופר ואחר כך מה לבשל לארוחת ערב!", זעקתי בגרון ניחר. שני תלמידים מהשורה הראשונה התנדבו להסביר לי: "ומי לדעתך אומר להם מה כדאי לבשל?". בשארית כוחותיי שלפתי את קלף המחץ האחרון: "בית הספר! הם בוחרים את בית הספר שלכם וקובעים לכם שתצטרכו ללכת, ולהכין שיעורי בית!" ובכיתה נשמעו מלמולי הסכמה. כשאת או אתה בכיתה גימל – המחויבות לבית ספר כבדה יותר מכל המחויבויות.


לפני כמה שנים השתתפתי בסדנה חינוכית מופלאה בהנחיית סטודנטית לחינוך בת העדה האתיופית. הסדנה התקיימה בקבוצות קטנות במסגרת יום עיון שמטרתו היתה לפגוש את מסורת החינוך היהודית-אתיופית, וללמוד ממנה. זכות הדיבור למנחה בקבוצה שלי, אספו, שסיכמה כך:

באתיופיה יש לילד חובות מאז שהוא זוכר את עצמו. בהתחלה הוא צריך לאסוף את הבגדים של כל בני הבית ולהשליך לכביסה, בהמשך הוא לוקח חלק בבישולים או דואג לאחיו הקטנים לתעסוקה. אמנם ככל שהוא גדל המחויבות גדלה, אבל לא זה העיקר. השינוי העיקרי הוא שבכל שלב הילד זוכה ליותר עצמאות וליותר חופש בחירה. ילדים באתיופיה מצפים כל כך להצטרף כבר לעולם המבוגרים, שבו סוף סוף לצד המחויבות יזכו לחופש.

בישראל, סיכמה אספו, ילד מקבל את כל החופש שיש על מגש ברגע הלידה, ומשם הוא רק מאבד ממנו עוד ועוד. פלא שצעירים פה לא רוצים להפוך למבוגרים?

שרית אריאל

שרית אריאל

לומדת, מלמדת, מקשיבה, כותבת.
שרית אריאל

אולי יעניין אותך גם

רוח אחרת, הסרט

מאחורי הקלעים של חידוש ההתיישבות ביהודה ושומרון

סרטר דוקומנטרי חדש שהכינה מנורה חזני, בתו של בני קצובר, מביא לראשונה את הסיפורים, העדויות והחוויות של מי ששינו את מדינת ישראל לבלתי היכר. "הם גיבורים, עם ישראל מעריץ אותם"

תגובה אחת

  1. הללויה!! כתוב בצורה נפלאה.
    הנאה צרופה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.