23:51 27/07/2017
מבזקים
דף הבית > מורשת > "בהעלותך את הנרות"

"בהעלותך את הנרות"

מה הקשר בין העצמה לחשיבה בתוך ומחוץ לקופסא?

 

פרשתנו פותחת ב"וידבר ה' אל משה לאמור. דבר אל אהרון ואמרת אליו, בהעלותך את הנרות, אל מול פני המנורה, יאירו שבעת הנרות" (במדבר ח', א'-ב').

מדוע נוקטת התורה במינוח "בהעלותך את הנרות" ולא במינוח המוכר לנו בחיי היום יום "בהדליקך את הנרות"?

"בהעלותך את הנרות". צילום: מרכז להב"ה, קרית מוצקין
"בהעלותך את הנרות". צילום: מרכז להב"ה, קרית מוצקין

 

הרש"ר הירש, בדרכו המיוחדת, נדרש לשאלת השימוש במינוח "בהעלותך" ומפרש את העלאת הנרות, בדומה להעלאת התלמיד על ידי מחנכו.
המחנך עושה רק את פעולת ההזנק (START UP) לתלמידו, על ידי כך שנוטע בו בטחון ואמונה שהוא מסוגל וגם יצליח, בהעלאה ראשונית של אור הנר ומכאן- כפי שנאמר בתלמוד במסכת שבת, כ"א – "שתהא שלהבת עולה מאליה".
הרש"ר הירש מציב לנו אינדיקציה להצלחה חינוכית בכך שהמחנך ירגיש עצמו כמיותר ביחס להצלחת תלמידו.

הנה לנו המקור הראשון למושג ה'העצמה' (EMPOWERMENTׂ).

מושג ההעצמה בקונטקסט של העלאת אור הנרות, מתרחש במרחבים רבים בחיינו.
כך למשל, הורים שמעצימים את ילדיהם נוטעים בהם ביטחון ומעודדים אותם להתקדם ולהצליח. ההעצמה ההדדית של העלאת הנרות באה למבחן, גם בזוגיות, בהעצמה הדדית של בני הזוג אחד את השני.
גם העובד הקהילתי עוסק בהעצמה בתפקידו כמאפשר מעצים, בהעצמת הקהילה איתה הוא פועל.
נמצא גם את מושג העצמה כנדבך חשוב במדעי הניהול, ביכולת המנהל להניע הון אנושי – את העובדים. אלו הם אותם מנהלים שבתודעת הניהול שלהם, בתפיסת עולמם ובמיומנויות שבידם הם יודעים להניע הון אנושי ולהעצים את עובדיהם ולאתגרם. הם אותם מנהלים שלא מפחדים מעובדים דעתנים ויצירתיים ויודעים גם לתת להם קרדיט על פועלם.

כך למשל, גם מינוח ההעצמה שטבע הנשיא אובמה במסע הבחירות הראשון שלו: "YES YOU CAN", "כן אתה יכול- אני מאמין בך ואתה גם תאמין בעצמך שאתה מסוגל ויכול". אין אדם חסר סיכוי.

"בהעלותך את הנרות" כמתודולוגיה של העצמה, במתן חכות ולא דגים, באה לידי ביטוי במודל של הפסיכולוגיה החיובית מבית מדרשו של הפסיכולוג היהודי מרטין סליגמן (1998), שמציגה שני מצבים: האחד, כשהיכולת גבוהה מהאתגר, התוצאה תהיה שעמום ותסכול. השני, כשהאתגר הוא גבוה באופן מידתי מהיכולת, התוצאה תהיה סיפוק ואור גדול.
כלומר, אם אדם נמצא בסביבה מעצימה ומאפשרת ואותו אדם שואף להגשים עצמו ביעד ובאתגר שמוצב לו, הרי התוצאה תהא הגשמה אישית, סיפוק ותחושה עילאית של קורת רוח.

הרב קוק ב״אורות הקודש״ טבע את מושג ההעצמה בדבריו הנפלאים שהולחנו לאחרונה לשיר מרגש: ״עלה למעלה עלה, כי כח עז לך. יש לך כנפי רוח, כנפי נשרים אבירים. אל תכחש בן, פן יכחשו לך. דרוש אותם וימצא לך מיד״.

מושג ההעצמה הנלמד בפרשתנו מתקשר למושג אחר שגור ומוכר, של חשיבה בפנים ומחוץ לקופסא. דהיינו, העלאת הביטחון והאמונה ביכולתי להצליח, בהצבת אתגר ועתיד לתלמיד, ילד, עובד וכו', דורשת לא אחת מהמעצים חשיבה ודרך פעולה מחוץ לקופסא – "בהעלותך את הנרות".

צרוב לנו בזיכרון סרט ההעצמה המכונן 'לסניור באהבה' כיצד מורה צעיר למתמטיקה מצליח בדרך יצירתית להעלות את נרות תלמידיו המוגדרים כטעוני טיפוח, בשכונת העוני והפשע במזרח לוס אנג'לס ולהביאם להישגים גדולים, כנגד כל הסיכויים.
הסרט 'לסניור באהבה' "נולד" ב-1988, כ-20 שנה אחרי הסרט הבלתי נשכח 'לאדוני האהבה' עם סידני פואטייה בתפקיד המורה.
מורה זה הציג לתלמידיו ציפיות שהיו מעבר ליכולתם, לדעת שאר המורים. בזכות אמונותיו וגישתו המיוחדת, הגשימו תלמידיו ציפיות אלו. התלמידים זכו בציונים גבוהים במיוחד במקצוע המתמטיקה, וכך נסללה דרכם ללימודים גבוהים.

"בהעלותך את הנרות" – בהעצמה חינוכית מרשימה, מוכרת לנו גם אצל חיליק טרופר שניהל את בית הספר ברנקו וייס רמלה, המיועד לבני נוער שנשרו מהמערכת ומקבלים הזדמנות נוספת, והתפרסם בסרט התיעודי של בן שני ואילנה דיין בשם 'תיכון ההזדמנות האחרונה'.

בהמשך פרשתנו מתרחש לנגד עינינו האירוע הדרמטי של אלדד ומידד המתנבאים במחנה.
"וישארו שני אנשים במחנה. שם האחד אלדד ושם השני מידד. ותנח עליהם הרוח והמה בכתובים. ולא יצאו האוהלה ויתנבאו במחנה. וירוץ הנער ויגד למשה ויאמר: אלדד ומידד מתנבאים במחנה. ויען יהושע בן נון משרת משה מבחוריו ויאמר: אדוני משה כלאם. ויאמר לו משה. המקנא אתה לי ומי יתן כל העם ה' נביאים. כי יתן ד' את רוחו עליהם" (במדבר יא, כד'-כט').

האירוע החריג של אלדד ומידד בעת מסע בני ישראל במדבר, מציג שתי תפיסות עולם שונות, המיוצגות אצל יהושע ומשה.
יהושע מייצג את הגישה הביורוקרטית של הסוציולוג הארגוני הנודע מקס ובר( 1864-1920) שחי בגרמניה, ממייסדי הסוציולוגיה המודרנית ותורת המינהל הציבורי, אבי התיאוריה של הארגון הפירמידלי והבירוקרטיה, שיש בו היררכיה, הגדרת סמכויות ורציונליזציה.
בארגון כזה כפופים בעיקר לנהלים, לסדר ולכללי התנהגות ברורים וידועים. בארגון כזה, החשיבה היא בדרך כלל בתוך הקופסא.
יהושע מייצג את הגישה הניהולית הצנטרליסטית של ריכוז הסמכויות ולא ביזורן. דומה שיהושע איננו חסיד של מודל ההעצמה.
לכן, באירוע כה חריג של התנבאות אלדד ומידד, ללא רשות וסמכות, התגובה של יהושע מחייבת הפעלת אכיפה וענישה – " אדוני משה כלאם".

נראה גם שהאוריינטציה השמרנית והקפדנית מבית מדרשו של יהושע מקבלת בפרשתנו רוח גבית מאהרן הכהן: "ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה, כאשר ציוה ה' את משה" (במדבר, ח', ג'). ורש"י מפרש שם: "להגיד שבחו של אהרן שלא שינה".

משה, בניגוד ליהושע, מציג באירוע המתנבאים במחנה גישה שונה לחלוטין. משה איננו רוצה "לכלוא את הרוח" (קהלת ח', ח').
הוא חושב מחוץ לקופסא, באופן מקורי ויצירתי. "המקנא אתה לי ומי יתן כל עם ה' נביאים, כי יתן ה' את רוחו עליהם" (י"א, כ"ט).
משה הוא חסיד מושג ההעצמה, כדברי הרש"ר הירש: "הוראינו לדעת שביסוד המנהיגות הרוחנית העליונה, לא ניתנה זכות מיוחדת (מונופולין) על הרוח למישהו. כישרונות הרוח הניתנים מאת ה', אינם מותנים במשרה ואינם זכויות של מעמד. האחרון שבאומה יכול לזכות ברוח ה' כיושב ראשונה במלכות".
דרכו של משה בהעצמה באה גם לידי ביטוי בדברי רש"י בהאצלת הרוח לזקנים וכאשר בספר במדבר (כ"ז, ט"ו-כ"ג). משה מעביר את סמכויותיו ליהושע: "ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם. למה הדבר דומה באותה שעה? לנר שמונח על גבי מנורה והכול מדליקין הימנו ואין אורו חסר כלום".
ובמדרש רבה (י"ג, כ') נאמר: "והם הזקנים נתמלאו רוח הקודש מרוחו של משה, ומשה לא חסר כלום. כאדם שמדליק נר מנר", ובפעולה של "וסמכת את ידך עליו" – כמדליק נר מנר. ובפעולה של העברת הסמכות ליהושע "ונחת מהודך עליו" – כמערה מכלי לכלי.

זה אותו משה שרק קודם לכן קיבל יעוץ ארגוני מחותנו יתרו, ברפורמה הארגונית הראשונה מבית מדרשו של מקס ובר – בהקמת מבנה ארגוני שמרני פירמידלי בניהול עם ישראל במסעו במדבר, של כללים ברורים ומסודרים, של רציונליזציה במדרג הארגוני- של שרי אלפים, שרי מאות ושרי עשרות.
המבנה הארגוני שמיישם משה בעצתו של יתרו מנע את קריסתו – " נבול תיבול".
זה אותו משה המנהל והמנהיג שבמקרה של אלדד ומידד הוא חורג מכללי הארגון הפורמלי, מהסדר, הנהלים והכללים המחייבים ומעניק לגיטימציה ורוח גבית למעשה החריג של אלדד ומידד.

הנה לנו בפרשתנו נוכחות של השניים: העצמה וחשיבה ופעולה מחוץ לקופסא, מבית מדרשו של משה.

תפיסתו של משה היא שיש לתת דרור ליצירתיות. יש להעצים את ההון האנושי. אין לכלוא את הרוח. יש לבזר את הידע והרוח לכולם, ובכך המעצים והמבזר איננו חסר. יש לתת הזדמנות גם לאחרון האנשים .יש לחשוב מחוץ לקופסא, בסיטואציות מיוחדות ומורכבות.

כדרכי גם בפרשות אחרות, במצב של לכאורה תיזה ואנטיתיזה – יש לייצר מרחב חיים של סינתיזה.
אני סבור שבחיים האמיתיים, המצב הרצוי שאליו יש לשאוף הוא לשילובן של שתי הגישות והאוריינטציות – של משה ויהושע כאחד.
רצוי לשאוף לסינרגיה וסינתיזה של השתיים ולראותן כמנעד של מצבי חיים במשפחה, בעבודה ובקהילה, המחייב יכולת אבחון נכונה ושימוש בהתערבות ובדרך הפעולה הנכונים והמתאימים לגופה של הסיטואציה.
התאמת הגישה והכלים הנכונים באופן מובחן, במינון המתאים והמותאם לאירועים ומצבים שונים בחיים, הוא סוד קיומנו.
מחד גיסא, עלינו לכבד ולשמור על מערכת החוקים, התמרורים, הכללים, הנהלים, הסדר והמשמעת, על מנת למנוע אנרכיה וכאוס של התנהלות חיי המשפחה, העבודה, הקהילה והמדינה. אך מאידך גיסא, אל לנו לכלוא את הרוח, היצירתיות והחשיבה מחוץ לקופסא, באירועים ומצבים הדורשים זאת.

היהדות היא תורת חיים שיודעת לשלב במרחב חיים אחד את דרכו של יהושע: "אדוני משה כלאם" ושל אהרן הכהן: "ויעש כן אהרן – שלא שינה", עם דרכו של משה: "המקנא אתה לי ומי יתן כל עם ה' נביאים, כי יתן ה' את רוחו עליהם".

שבת שלום ומבורך

ד"ר זאב ווה פרידמן

ד"ר זאב ווה פרידמן

מנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות – הקרן לטיפול בחסויים. לשעבר, מנהל מינהל הרווחה ובריאות הציבור בעיריית תל אביב יפו. בשנת 2008 נבחר ד"ר זאב פרידמן כמנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות – הקרן לטיפול בחסויים. ד"ר פרידמן בוגר תואר ראשון במינהל חינוכי ופסיכולוגיה באוניברסיטת בר-אילן; תואר מוסמך (M.S.W) בעבודה סוציאלית, מינהל ותכנון חברתי מטעם אוניברסיטת בר-אילן. תואר שלישי Ph.D במדעי החברה, באוניברסיטת תל-אביב. עבודת הדוקטורט שלו עוסקת בפיתוח מודל תיאורטי ויישומי של הגורמים המקדמים והמעכבים תהליך יישומו של מיזוג ארגוני במגזר הציבורי בכלל ובשירותים החברתיים בפרט.

אולי יעניין אותך גם

הילדים מוכנים

לקראת תשעה באב: הילדים מוכנים

ברגעי הצום אנחנו צריכים לזכור שהילדים כבר מוכנים לבנות את בית המקדש, האם גם אנחנו?