23:34 23/07/2017
דף הבית > תרבות > בדרך שלו

בדרך שלו

14 שנים לאחר ששכל את אמו ושלושת אחיו בפיגוע הנורא בביתם באיתמר ואיבד את רגלו הימנית, עשהאל שבו מתחתן

עשהאל שבו התקשה לעצום עין בשבועיים האחרונים. מאז עמד במרכז מגרש הכדורסל ב'ארנה' בירושלים במחצית הפיינל פור של ליגת העל, והציע נישואין לחברתו שרי כהן – הוא מוצף רגשות. ולצד האושר הגדול שפקד את חייו, הוא לא יכול שלא לחשוב על אמו רחל ז"ל ועל שלושת אחיו נריה, צביקה ואבישי ז"ל, שנרצחו בפיגוע הנורא בביתם באיתמר.

עשהאל מול קברם של אמו ושלושת אחיו
עשהאל מול קברם של אמו ושלושת אחיו

בשבוע הבא ימלאו 14 שנים לערב המר והנמהר ההוא, ובעוד חודש יעלו בני המשפחה לבית העלמין. עשהאל היה בן תשע, כששני מחבלים חדרו לבית והחלו לירות לכל עבר. אף שנפצע, הוא העמיד פני מת במשך שעות ארוכות וכתוצאה מהפגיעה איבד את רגלו הימנית. מאז הפך לסמל: הוא השתקם, הפך לשחיין מצטיין ולכדורסלן מוביל בנבחרת ישראל בכיסאות גלגלים. אבל הזיכרונות אינם מרפים.

לעדכונים נוספים – כנסו לעמוד הפייסבוק של שביעי

"בשבועות כאלה, כשיש שמחות ואירועים משפחתיים, וכשקורים לי דברים משמעותיים, אני לא מצליח לישון בלילה", מספר שבו בן ה-23 בראיון ל'שביעי'. "אני מוצף זיכרונות, רגשות ומחשבות, עולים לי פלאשבקים מהפיגוע, אני נזכר בתקופה הלא טובה שעברתי. החיים שלי הם מסע מאוד גדול. הייתי קרוב למוות, ועכשיו אני עומד להקים משפחה. זו הגשמת חלום וגם סגירת מעגל. לא הספקתי להגיע לבית הקברות, אבל אני מתכנן לבקר שם בשבוע הבא ולספר לאמא ולאחים שלי שאני מתחתן".

"אפילו לא חיכיתי לתשובה משרי"

עשהאל ושרי הכירו לפני חמש שנים, כשיצאו לסרט עם חברים משותפים. "זאת לא הייתה אהבה ממבט ראשון כמו בקלישאות", מספר שבו. "דיברנו, התחלנו להיפגש, התחברנו והשאר היסטוריה". הוא מסיים בימים אלה שנה שלישית בלימודים לתואר ראשון בחינוך גופני במכון וינגייט, והיא, בת 24 מרמת גן, סטודנטית לחינוך מיוחד.

"לפני כמה שבועות החלטתי שזהו, אני מציע לה להתחתן, והאמת היא שלא חיכיתי לתשובה, כי זה לא שההצעה באה משום מקום. דיברנו על זה לא פעם, היה ברור לנו שלשם אנחנו הולכים. רציתי לעשות את זה בצורה מיוחדת ורומנטית, וחשבתי על כל מיני רעיונות, אבל הם לא היו פרקטיים. ואז יותם הלפרין, קפטן הפועל ירושלים, התקשר אליי להזמין אותי לפיינל פור, ובא לי הרעיון".

הצעת הנישואים בארנה

שבו פגש לראשונה את הלפרין לפני פחות מחודש, כשהתראיינו יחד ליהודה שוחט מ'ידיעות אחרונות', והחיבור ביניהם היה מיידי. הכוכב הוותיק הוקסם מאישיותו של עשהאל, התנסה לראשונה במשחק כדורסל על כיסא גלגלים, והם נשארו בקשר.

"סיפרתי ליותם מה אני רוצה לעשות והוא דאג לכל. הוא היחיד שידע. לא סיפרתי כלום לאף אחד. הייתי לחוץ ומתוח, אפילו לא הצלחתי להתרכז במשחק. כל הזמן הסתכלתי למעלה על השעון באולם וספרתי את הזמן לאחור. 'זהו, עוד 15 דקות מסתיימת המחצית הראשונה, ואני עושה את זה'. 'עוד עשר דקות אני כבר לא רווק'. 'עוד חמש דקות נשארו'. אמרתי לשרי שהזמינו אותי לזרוק לסל בהפסקה, וביקשתי שתרד איתי למגרש כדי לצלם אותי. היא קנתה את זה. לא הבינה מאיפה זה בא. נראה לי שהיא עדיין מחכה לזריקה שלי.

שבו במדי הנבחרת
שבו במדי הנבחרת

"זו חתיכת חוויה, להציע נישואין לעיני 11 אלף איש. בסוף, אחרי שכרעתי ברך, הכרוז הסביר מה קורה וכולם מחאו כפיים, יותם עזב את החימום ורץ אלינו כדי לחבק אותי. הטלפון הראשון שקיבלתי אחרי כן היה מאבא. הוא שמח מאוד, אמר מזל טוב, ושאל למה לא אמרתי לו כלום. הזכרתי לו שבמשפחה שלנו לא כל כך יודעים לשמור סוד, ולא רציתי לקחת סיכון. אחר כך השתחררתי, הצלחתי ליהנות מהמשחק ובסיום מיהרנו לחזור לבית של ההורים של שרי ברמת גן, שם אנחנו גרים. הלכנו לישון, כי בבוקר כבר קמנו מוקדם ללימודים".

הם מתכוונים להינשא בעוד כתשעה חודשים, ועשהאל חולם על ארבעה ילדים. "חברים אמרו לי להיזהר עם הרף שאני מציב לעצמי, כי בילד השלישי אני עלול להתחרט על ההתחייבות הזאת", הוא מחייך.

כששבו מדבר על ארוסתו ("זה תואר ששנינו עוד צריכים להתרגל אליו"), עיניו של עשהאל נוצצות. "זכיתי", הוא אומר, "כי אני יודע שלא פשוט להתחבר לבן אדם עם מטען כמו שלי. זה חתיכת תיק, ושרי צולחת את זה כמו גדולה. הפיגוע וכל מה שקרה אחריו זה לא משהו שאנחנו מדברים עליו כל כך, אבל לא בקטע של להדחיק או להתכחש, פשוט אנחנו במקום אחר בחיים עכשיו.

"אני לא אגיד לך שאני לא חי את זה, כי אם ארצה או לא, זה חלק ממני. ביום שבו איבדתי את האנשים הכי יקרים לי, ושאיבדתי רגל, החיים הקודמים שלי נגמרו והתחילו חיים אחרים. נולדתי מחדש. שרי חששה בהתחלה, אבל היא תמיד יודעת להגיד את המילה הנכונה בזמן הנכון".

עשהאל והכלב ריקו. צילום: אודי ציטיאט
עשהאל והכלב ריקו. צילום: אודי ציטיאט

"הפציעה הפכה לחלק ממני ומהאישיות שלי"

את עשהאל פגשתי לראשונה זמן קצר אחרי הפיגוע. מי שלימים  תהיה  לאשתי, הדר, הייתה בת שירות במחלקה לשיקום ילדים בבית החולים שיבא בתל השומר, שבה היה מאושפז.

במצב שאליו נקלעת, קל לשקוע ולוותר.

"תמיד הייתי ילד עקשן. אני יודע שזו לא תכונה טובה במובנים רבים, אבל זה עזר לי לא לשקוע במרה שחורה ועזר לי להתמודד. התעוררתי בבוקר והבנתי שאלה החיים שלי מעכשיו. זה לא דבר קל לעיכול. דווקא בגלל שזה קרה לי בגיל כל כך צעיר, תמיד חיפשתי את הדרך לחיות, להתמודד, להמשיך הלאה ולהרגיש שמקבלים אותי ושאני כמו כולם. זה היה קשה. הייתי מופנם מאוד, לא היו לי הרבה חברים. ככה זה ילדים. הם אכזריים, גם כשהם לא עושים את זה בכוונה. תמיד הרגשתי שונה, תמיד ריחמו עליי, לא רצו לשתף אותי במשחקים.

"אני זוכר שהייתי הולך בקניון וילדים קטנים היו מצביעים עליי ואומרים להורים שלהם 'תראו, אין לו רגל'. היה לי קשה לשמוע את זה. כעסתי על העולם. היום אני במקום אחר. חלק מזה בא ממני, בגלל שאני שיניתי גישה. אני כבר לא משדר שאני אחד שצריך שירחמו עליו, וגם החברה שאני מסתובב איתה היא שונה. זה כבר לא ילדים, אנשים מתבגרים. והיום אני גם יכול לבחור את האנשים שמסביבי".

שבו מקיים הרצאות זה חמש שנים, ובהן הוא מספר את סיפורו. "בהתחלה זה מאוד עזר לי, לשתף ולפרוק את מה שיש לי על הלב, הרגשתי שזה מחזק אותי, ועכשיו אני כבר מספיק חזק ושלם עם עצמי כדי שהמטרה בהרצאות שלי תהיה שונה לחלוטין. עכשיו אני בא לחזק את האחרים, ולהעביר מסר שאפשר לקום מקשיים".

עם הזמן הפך עשהאל לספורטאי. במשך שמונה שנים היה שחיין מצטיין, והיה רחוק עשירית שנייה מזכייה במדליה באליפות אירופה. אחר כך עבר לכדורסל, וגם על המגרש הפך לכוכב. "נרתעתי בהתחלה", הוא מודה. "לא ראיתי את עצמי יושב על כיסא גלגלים, לא רציתי את זה, אבל אחרי שניסיתי בפעם הראשונה הבנתי שהשד לא כל כך נורא".

אפשר גם בלי פרוטזה. צילום: אודי ציטיאט
"הפציעה הפכה לחלק ממני ומהאישיות שלי" עשהאל שבו. צילום: אודי ציטיאט

שבו משחק כיום בנבחרת ישראל ובמועדון איל"ן רמת גן, שאותו הוביל לזכייה בשני גביעי המדינה בשנתיים האחרונות. בגמר הראשון הוא אף נבחר ל-MVP, השחקן המצטיין במגרש. "הכדורסל כל כך שונה מהשחייה. זה עולם אחר. זה ספורט קבוצתי, אתה חלק מחבורה, זה מוציא ממך דברים אחרים, דורש ממך מנהיגות. הספורט מסב לי אושר, ויש לו חלק גדול וחשוב במסע שעברתי. העובדה שאני זוכה ללבוש את מדי נבחרת ישראל מרגשת אותי בכל פעם מחדש".

אתה הולך בלי פרוטזה.

"בהתחלה עשו לי פרוטזה, אבל היא לא הייתה נוחה, אז העדפתי ללכת על קביים. אחר כך השתתפתי במחקר על רגל שהולכת לבד, אבל זה עניין מסובך, ובקרוב אסע לשיקגו לעשות רגל חדשה, שעולה חצי מיליון שקל, בסיוע של ארגון ידידי צה"ל. האמת שאני כבר מתקשה לדמיין את עצמי עומד על שתי רגליים. הפציעה הפכה לחלק ממני ומהאישיות שלי.

“בדיעבד, הסיפור שלי תרם לי", מספק שבו הסתכלות שונה ומקורית על המסע שעבר. "חוויתי קושי כל כך גדול ומשמעותי, אז כשאני נתקל בקשיים קטנים אני אומר לעצמי 'עברתי דברים יותר קשים, אין סיבה שאני לא אעבור גם את זה'. אנשים חושבים שאני מנסה להדחיק, אבל זה לא נכון. זה אני. משם יצאתי. החיים שלי התחילו בפיגוע, כשהייתי בן תשע".

אולי יעניין אותך גם

מיכי מוכתר עזר נפרד מאמיר ז"ל. צילום: אינסטגרם

הרשת מתאבלת על מותו של אמיר פרישר-גוטמן ז"ל

פטירתו בטרם עת של הזמר אמיר פרישר-גוטמן היכתה בהלם את מכריו ואוהביו שמבכים את לכתו בפוסטים ברשתות החברתיות: "הלב מרוסק"